חוזרים לעודד יצירות ציוניות
במקום בו ההצגות היחידות בעלות אופי פוליטי מתמקדות בביזוי סמלי הלאום, הברירה היחידה היא לעודד אלטרנטיבה שפויה
ככה זה אצל אבירי הנאורות, שומרי הסף של הדמוקרטיה מטעם עצמם. תמיכה של קרנות ממשלתיות בסרטים כמו "גן עדן עכשיו" ו"עץ הלימון" היא ביטוי לחופש אמנותי, ואילו פרס זעום לעידוד יוצרים ציוניים צעירים, הינו מכשיר פשיסטי בידי ממשלה לאומנית. אוי ויי איזמיר ורוח טרטקובר ויורם קניוק מרחפת על פני המים בקריאות אימה ולעג סרקסטי.
מצבה העגום של התרבות הישראלית, ומשטרת המחשבות הבריונית שהנהיג השמאל הקיצוני, לא משאירים לעם חפץ חיים ברירה אלא להתעורר ולקחת יוזמה. במקום בו לקטורים צרי מוחין מאשרים רק תסריטים שמכפישים את המדינה, ובמקום בו ההצגות היחידות בעלות אופי פוליטי מתמקדות בביזוי סמלי הלאום, הברירה היחידה היא לעודד אלטרנטיבה שפויה.
שאפו לשרת התרבות שהבינה שתפקידו של שר בישראל הוא גם ליזום ולא רק לסמן וי. מתישהו, אולי בזכותה, נזכה לראות סרט ישראלי שמציג את הישגיה חסרי התקדים של הציונות.
הרי כמה אפשר לפתוח עיתוני תרבות ולקרוא עוד ראיון משמים על חיי המין והילדות העשוקה של השחקן החדש, שאמנם לא עשה צבא, אבל חורך את המסכים בסצנות קרב בהן מככבים חיילים ישראליים מדוכאים, אובדי דרך ותבוסתנים.
כמה סרטים עוד נצטרך לראות
כמה עצומות משמימות של "אנשי רוח" עוד נצטרך לקרוא, וכמה ראיונות פולשניים בהם הם חושפים את דמותם המושחתת, הנואפת והסוטה.
לפני כשבועיים זכיתי לפתוח את תיבת המייל שלי ולהיתקל ביצירה ציונית איכותית, צעירה ונושכת. שני קליקים על העכבר וכבר באמצע השיר הראשון שבחרתי הבנתי שלא חייבים להיות תבוסתנים ואכולי שנאה עצמית על מנת להפיק אלבום רוק מהשורה הראשונה.
את הדיסק הפיק צעיר בשם מתן קולנשר ועוד באותו היום כבר קניתי בסטימצקי 3 עותקים מהדיסק ומספר השירים שמגיע יחד עמו תחת השם "תל אבסורד". קולנשר, שהמוסיקה שלו מזכירה שילוב בין בוב דילן לשלומי שבן, סיים את לימודיו ברימון ומסתבר שהוא אפילו הספיק לקטוף בדרך איזה פרס למשוררים צעירים (ואפילו כזה שאינו מטעם שרת התרבות רחמנא ליצלן).
לאלו מבינינו שהתרגלו לשירה חסרת פשר וסרת טעם, המילים בשיריו שנונים, חדים כתער ובהירים גם למי שאינו פריק של שירה מודרנית. לשם שינוי השירים מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי. הנה לדוגמה שני בתים מהשיר "אדוני השלום" (שנכתב כפרפראזה לשיר "אדוני המלחמה" של בוב דילן, שיר מחאה אנטי-מלחמתי דגול בפני עצמו):
אדוני השלום
ספסרי נפשות
סרסורי החלום
- רוקחי הזיות
נסיכי גזענות
זקיות ושפנים
אמני תבוסתנות
במסווה של יונים
והנה כמה בתים מהשיר "הפקרות":
עומד לו חבוט וזנוח
מותש ועייף ומכה
מתמקד בהווה נטול רוח
מבזבז ושבור, מחכה.
הפקרות נשזרה בנימינו
נרמסה תודעה יהודית
הוד גאולה גורש מעורקינו
נשטף בחצפה אוילית.
עמל חלוצי, גצי גבורה
לעבר שמי טהר כמהים.
איך שכך מהרה אותו זיק בערה
- מי בזדון מכבים?
היכן הם ימי הזהר
מלכות ונבואה ושפוט?
בטחון בצדקת הדרך הומר
בשלום המנציח עמות.
אך למי שהתרגל לשירי תסכול ורחמים עצמיים מציע קולנשר בית אחרון עם תקווה:
גאווה עתיקה עוד נובעת
עוד קיים לו עם רם ונשא.
נחיה בימינו אומה מקרטעת
די לכסילות מאוסה!
מסתבר שמועמד אחד לפרס שרת התרבות כבר יש. ויישר כוח ללימור לבנת שבניגוד ללא מעט שרים אחרים תשאיר חותם במשרד שממנו באמת שאין לרוב האנשים ציפיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם