מבית שמש ועד עזה: טליבאן זה כאן
הרב-תרבותיות הפכה להיות מכשיר בידי קבוצות מיעוט קנאיות כדי לכפות את עצמן על הרוב
אלא שתהליכים אינם תופסים כותרות. הרי מדובר ברצף ארוך ומצטבר של אירועים קטנים, שמשנים ויוצרים מציאות. או, נכון יותר, התפרקות. זה כבר קורה. קהילות שלמות מתנתקות מהמדינה. מותר להן. יש להן כוח פוליטי. השותפות שלהן היא חד-כיוונית. הן רק מקבלות. גם החוק הוא רק בגדר המלצה. ולכן, הן רשאיות לצפצף על החוק. והחוק עומד מנגד. הכוחנות משתלמת.
הקהילה החרדית הולכת ומתעצמת. כל ביקורת עליה הופכת ל"אנטישמיות".
השתתפות החרדים בכוח העבודה עומדת על כ-29 אחוז. שיא עולמי בפרזיטיות. נוצרת כאן קהילה שחיה על קצבת סעד, שמוסדותיה ממומנים על ידי אלה שכן עובדים, ושהיא מסרבת לכל הסדר, למשל בתחום החינוך, שיאפשר לבניה להיות אזרחים עובדים. מדובר באסון זוחל. נתניהו וברק ומרידור ובגין יודעים את זה. אבל הם שותקים. הם הרי זקוקים לקואליציה.
מדינה שפויה צריכה לסייע לבלתי מסוגלים. היא אינה צריכה לממן קהילה הולכת וגדלה שמטיפה להשתמטות. הרי האבסורד הזה קורה רק בגלל סיבה אחת.השיטה הקואליציונית מאפשרת למיעוט לכפות על הרוב את העיוות. זהו לא מחיר הדמוקרטיה. זהו מחיר המיעוטוקרטיה. נתניהו היה יכול
להקים ממשלת חירום לאומית שתשנה את השיטה. אבל לא. הוא בחר להיכנע. בדיוק כמו קודמיו. וכך נמשך האסון.
ברצועה נכנסה לתוקף הוראה המחייבת את נשות המקום להסתובב רק עם רעלות. הטליבאן כבר שם. אלא שזה לא קורה רק ברצועה. זה קורה גם כאן. בינותינו.
הגיליון האחרון של "ארץ אחרת" מוקדש לנושא מרכזי: כפייה. זהו סיפורה של בית שמש ההולכת ומתחרדת. "האם לא הגיעה העת להתעמת חזיתית עם רעיון הרב-תרבותיות", שואלת העורכת, במבי שלג. הגיע גם הגיע.
רב-תרבותיות כבר מזמן איננה המוזיקה המזרחית בפלייליסט של גלגלצ. הרב-תרבותיות היא מכשיר בידי קבוצות קנאיות כדי להכתיב ולכפות את עצמן. זה אומר, בעיקר, דיכוי נשים. בבית שמש כמו ברצועה. זה לא כל החרדים ולא כל המוסלמים. תמיד מדובר בגרעין קשה של קנאים, שכופה את עצמו. וכדי להימנע מעימות, יש כניעה לאלימות. בשלב הראשון הקהילה מוכנעת. בשלב השני, החברה כולה, המדינה, נכנסת למעגל הכניעה.
לא כל החרדים תמכו בהפגנות האלימות, בעניין חניון השבת, או האמא המרעיבה. גם רוב המוסלמים בשכונות מסוימות באירופה אינם רוצים טליבאן. אלא שהרוב, גם אם הוא חושב אחרת, הופך לחסר משמעות. המיעוט קובע. המיעוט מכתיב את דרישת הרעלות, או את כללי הצניעות הנוקשים, או את הניתוק מחינוך כללי ומהשתלבות במע? גלי העבודה. בעזה ובבית שמש ובלונדון ובירושלים. סדנא דארעא חד הוא.
הרוב אינו רוצה לדעת. אבל חובה לדעת. ולכן, כדאי לקרוא את הגיליון
הרוב הישראלי הולך ונרמס. וגם כאשר תלמידיו של ז' בוטינסקי בשלטון, הם בוחרים בשקט, שכולו כניעה ורפש.
הפרזיטיות כדרך חיים הייתה דרכו של "היישוב הישן", שחי בעוני על כספי החלוקה. שליחים היו אוספים כספים, כדי שבירושלים יתקיימו ישיבות. מי שרוצה שימשיך בדרך ההיא. אבל על חשבון תרומות. הרי גם תרומות יש גם במגזר החילוני. לא על חשבון משלמי המסים.
הוויכוח על החלוקה החל כבר באמצע המאה ה-19. מי שדרש את השינוי, וגם מימש אותו, הם בעיקר בני היישוב הספרדי ביפו. ההתחלות היו כואבות וכושלות. ההמשך היה הרבה יותר מוצלח. הטרגדיה הקולקטיבית שלנו היא, שהחיזוק המשמעותי ביותר לאגף החרדי, ובהקשר הזה, הפרזיטי, מגיע מהספרדים המתחרדים. הם אינם מחזירים עטרה ליושנה. להפך. הם מחזירים את החלוקה. הספרדים של פעם
כמו הרב יהודה ביבאס, הרב אברהם שלוש, והרב יהודה לוי מרגוזה, ועוד רבים אחרים נשאו את הדגל של עבודה ופרנ? סה. הספרדים של היום, מחזירים את שיטת החלוקה. בשלב זה לא מדובר במצביעים. מדובר רק בפעילים ובמתחרדים. אבל אל דאגה. ש"ס כבר תדאג להפוך יותר ויותר מתומכיה לבט? לנים ונזקקים. נתניהו וברק, כמו קודמיהם, ישתפו פעולה.
השקט הזה חייב להסתיים. הרי נתניהו אמר: "ייתנו יקבלו לו, לא ייתנו לא יקבלו". כל כך צודק. אז מדוע ציבור שאינו מוכן לתת כלום, זכאי לקבל? מדוע מדינת ישראל צריכה לממן מדרסות, שהבוגרים שלהן, או רק 70 אחוז מהם, יהפכו לנתמכים ו/או מקרי סעד? כמה שנים תוכל ישראל לחיות עם הגיבנת הזאת? אנחנו שרויים בעצימת עיניים. זה לא מה שיעצור את תהליך הקריסה.
ייתכן שאין מנוס מעימות. הגיע הזמן להכריז על התנת? קות. מי שאינו מוכן לתרום, אינו זכאי לסעד. ולא תשלומי רווחה. המיעוט הזה זכאי להפגין כשדעתו שונה. לכפות לא. המיעוט הזה זכאי לחופש הדת. לא לכפיית הדת. בוודאי לא לכפיית הפרשנות הטליבאנית של היהדות. הרי המיעוט הזה אינו קובע רק את אורחות חיי הקהילה החרדית. הוא השתלט על מרכזי כוח של האתוס הלאומי. למשל, בתחום הגיור. יש רבנים שפה ושם מנסים לצאת נגדם. אך פחד הע? ריצות החרדית נופל עליהם. ולמעשה, על המדינה כולה. זה לא שהחרדים לוקחים את הכוח. זה הרוב היהודי השפוי שמעניק להם את המפתח.
החרדים הם בשר מבשרנו. צריך להציע להם שותפות. הכניעה הנמשכת, הזוחלת, תוביל לקריסה. גם הם יפסידו. הגמילה מהפרזיטיות שאינה פגם גנטי, אלא עניין פוליטי לא תהיה קלה. אלא שאת התהליך הזה חובה עלינו להתחיל.
לפני שבועיים, בירושלים, הגענו אל ספו של מרד מצד המיעוט. הוא רוצה עוד. הוא רוצה לפטור את בניו ובנותיו, לא רק משותפות כלכלית, אלא גם מאחריות פלילית. זה בכלל לא חשוב אם יש ממש בטענות בעניין "האם המרעיבה". הרי טעויות יש גם כלפי אמהות או עבריינים שאינם חרדים. מה שחשוב הוא, שהם מוכנים לקבל את כללי המשחק רק אם המערכת מזרימה להם תשלומים. וגם זה לא עוזר. הם שוברים את הכלים כשמתחשק להם.
שיח הזכויות מגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב. הגיע הזמן להגנה על הרוב, מפני עריצות המיעוט.
נא להמתין לטעינת התגובות
