הגליל, לא מה שחשבתם: צמיגים, זיהום ותמרות עשן
נחלי ביוב. ערימות אשפה מעשנות. שיירי תרנגולות רוחשי רימות. מחוז הצימרים והפסטורליה הופך לאזור אסון אקולוגי. לא עוצר בירוק, חלק א'
- עמק בית הכרם: תמונות נוספות
- לא עוצר בירוק, חלק ב': גילוי נאות
- לא עוצר בירוק, חלק ג': שאר ירקות
אבל מהמרפסת בצימר מחמיצים את הצד האפל של התמונה: חלקים שלמים בגליל הפכו לאזור אסון אקולוגי. אני משוטט במשעולי הגליל עם קבוצה של תושבי המקום, יהודים וערבים, והבטן מתהפכת: מהדיכאון, ומהסירחון. נחלי ביוב זורמים בצדי הדרכים, ערימות פסולת עשנות בכל פינה, פסדים של חזירים, שיירי תרנגולות רוחשי רימות וזבובים. חבל ארץ שחווה התמוטטות תשתיתית, מוניציפלית וסביבתית.
"בעצם אין כאן בעיה סביבתית", אומר ברוך קומפנו, אחראי איכות הסביבה במועצה האזורית משגב, "הבעיה היא הקריסה של הרשויות המקומיות. המפגעים הסביבתיים הנוראיים הם רק תוצר לוואי של הכשל הניהולי".
קומפנו, איש מוצק ומלא חיוניות שמכיר כל סלע בגליל, יכול לכתוב ספר על הצירוף השחוק "לסביבה אין גבולות". הוא עובד במועצה שבה מתגוררים כ-22 אלף אנשים ב-35 יישובים (מתוכם שישה של בדואים). בחלק מיישובי המועצה כבר פועלת מערכת להפרדת אשפה, עבור רבים מתושביה הכנת קומפוסט היא דרך חיים. רק שכל המאמצים הירוקים הללו נראים מגוחכים, כשלעת ערב עוטף את הבתים ענן שחור ורעיל של פסולת שרופה שמגיע מכיוון השכנים, ומחייב את כולם להגיף חלונות ולהסתגר בבתים. לזה קוראים איכות חיים גלילית.
ולא שהשכנים נהנים. השכנים, במקרה הזה, הם תושבי שגור, העיר שנולדה מאיחוד שלושה כפרים גדולים-מג'דל כרום, דיר אל אסד ובענה. כמו רבות מהרשויות הערביות, גם שגור קרסה תחת נטל החובות. משרד הפנים שיגר ראש עיר ממונה, אלון נבות, אבל גם הוא הרים ידיים. החובות הצטברו, והשירותים הבסיסיים הפסיקו לתפקד.
כ-30 אלף תושבים מצאו את עצמם בלי שירותי פינוי אשפה
אנחנו מקיפים את מג'דל כרום, דרך עפר שחוצה כרמי זיתים מקסימים. העצים העתיקים טובלים בערימות אשפה, ובעודפים הפוטוגניים של משחטות האזור. בשבת האחרונה, כשהמשטרה הירוקה נחה, היתמרו לא פחות מ-13 עמודי עשן במרכז הגליל, 13 משרפות מאולתרות שממלאות את האוויר בריכוז גבוה של דיוקסינים מסרטנים שנספגים היישר בעצי הזית. שמן הזית הגלילי המפורסם נראה פתאום הרבה פחות מפתה.
אם אין כסף לשלם לקבלני אשפה, על תחזוקה יקרה של מערכות הביוב אין מה לדבר. תחנת הסניקה של מג'דל כרום נסתמת על בסיס קבוע, ובצדי כביש 85 - אחד הנתיבים הסואנים בארץ-זורם נהר ביוב. כל הנחלים, כידוע, נשפכים לים, וגם לביוב הזה יש כתובת: לא רחוק משם מתחתר אחד מערוצי הנחלים היפים בישראל-קניון בית הכרם, שמורת טבע מוכרזת. אנחנו עומדים בערוץ הקניון, משקיפים על הנוף המרהיב, ונחנקים מהצחנה. מכאן הביוב שוצף לערוץ נחל חילזון, לנעמן ולים התיכון. שלט של רשות הטבע והגנים מתנוסס בגאווה בכניסה לקניון, אבל לצדו אזהרה-הטיול אסור. מדינת ישראל מודיעה בתדהמה: נכנענו לביוב, שמרו מרחק.
מעל כל זה מרחף, איך לא, המתח היהודי-ערבי. בין האוכלוסיות השכנות יש פער כלכלי, תשתיתי וכן, לא נעים לומר, גם תרבותי. אבל גם ביישובים הערביים יש יותר ויותר תושבים שנמאס להם לסבול וחוברים לקבוצות מאבק סביבתיות. עבד נמארנה מהכפר שעב, פעיל סביבה ותיק, אומר בעצב: "הדאגה לסביבה היתה צריכה לאחד בין יהודים לערבים. במקום זה היא מפלגת אותם".
ברוך קומפנו אומר שהשקעה ממשלתית חד פעמית של 70 מיליון שקל היתה פותרת את בעיות הביוב של שגור ומחזירה את קניון בית הכרם לידי הציבור. "70 מיליון זה הרבה? ", הוא שואל, "מישהו פעם חישב כמה עולה להתמודד עם הנזקים האקולוגיים, עם זיהום הים, ובכלל-איך בדיוק קובעים תג מחיר לשמורת טבע?".
לבעיות האחרות-ובראשן מפגעי הפסולת-אין פתרון של זבנג וגמרנו. קריסת הרשויות המקומיות בישראל, ובראשן הרשויות הערביות, היא פלונטר שהולך ומסתבך כבר שנים. רוב הזמן הממשלה משקיפה אדישה מרחוק, וכשהיא כבר ממנה ראש עיר מטעמה היא לא מציידת אותו בכלים להציל את המצב. ובינתיים הגליל, הפרובאנס הישראלי, הופך לתל של אשפה מעשנת, אנדרטה מעוררת קבס לאיכות הסביבה בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
