מבזקים

הלגיטימציה הפנימית שלנו חשובה מלגיטימציה בינלאומית

הפגמים בנוסחה היהודית דמוקרטית הם קטלניים לתהליך השלום. תשובה למאמרו של בן דרור ימיני "אני לא מתנחל"

עפרה ישועה-ליית | 8/6/2009 4:52

שמחתי שבן דרור ימיני במאמרו "אני לא מתנחל" גילה עניין בתהייה שהעליתי: מה ההבדל בין מתנחלי סומייל, ג'מוסין ושייח מוניס לבין מתנחלי אריאל וקריית ארבע. על פי ימיני, ההבדל הוא ה"לגיטימציה הבינלאומית" שקיבלה המדינה יהודית בהחלטת האו"ם, והוא המליץ לי "לקרוא קצת יותר" על הנושא הזה.

קראתי. לא חסר חומר קריאה המבהיר שהלגיטימציה הבינלאומית שקיבלה המדינה היהודית מעולם לא חלה על ההחלטה למנוע את חזרתם של פליטים שברחו מאימת הקרבות למקומות מגוריהם הקודמים.

אדרבה, החלטות בינלאומיות שעדיין תקפות קוראות לישראל לאפשר את שובם של תושביה המקוריים של שייח מוניס, ג'מוסין ומנשיה ועוד כמה מאות יישובים ערביים או מעורבים לבתיהם וליישוביהם שבהם התנחלנו. נראה שגם נשיא ארצות הברית ברק אובמה שמע על ההחלטות האלה.

בנאומו בקהיר בשבוע שעבר לא שכח להזכיר כי "ערבים, מוסלמים ונוצרים בישראל סובלים כבר 60 שנה מניתוק וגלות. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, עזה, ומדינות שכנות לחיים של שלום וביטחון להם לעולם לא זכו".

אכן, ארצות הברית ממשיכה לתת לישראל מטרייה גדולה נגד החלטות האו"ם להחזרת כל פליטי 1948 לבתיהם וליישוביהם; לנסיגה מיידית מהשטחים שנכבשו בשנת 1967; וגם נגד הקביעה משנת 1975 כי בהפלותה אזרחים על פי מוצאם ודתם מתנהגת הציונות באופן גזעני. המטרייה אינה "לגיטימציה בינלאומית" לדרך שבה מסמנת ישראל את אזרחיה ואת תושבי השטחים שבשליטתה.

הגדרה עצמית היא זכותו של הפרט ולא של הכלל

אמנות האו"ם והאמנות האירופיות בנושאי לאום ומיעוטים קובעות, בין השאר, ששום שלטון לא יגדיר מי שייך למיעוט אתני ומי שייך לקבוצת הרוב. "הגדרה עצמית" היא זכותו של הפרט ולא של הכלל. עם זאת, לגיטימציה בינלאומית אינה חזות הכל, וקיומה אינו מבטיח הרבה.

היהודים, למשל, שרדו דורות רבים בעולם שראה אותם בעין רעה למדי, וכמעט נכחדו דווקא באותן תריסר שנים שבהן עלה לשלטון משטר גזעני ומטורף שהקהילה הבינלאומית הנאורה התייצבה לגנותו. חשובה הרבה יותר הלגיטימציה הפנימית; אותה תחושה טבעית ואנושית שאומרת לנו שאנו חלק מחברה הוגנת שיש לה

סיכוי טוב להתקיים ולאפשר את רווחתנו האישית.

לגיטימציה פנימית כזאת אינה יכולה לשרוד לאורך זמן בחברה שמזהה רק קבוצה דתית אחת כראויה לשוויון זכויות; ששמה בראש מעייניה שמירה על הומוגניות אתנית ודתית; שמתחילה לחוקק חוקים נגד כל ערעור על האידיאולוגיה השלטת.

לא צריך להיות "שמאל קיצוני" כדי להבין זאת. עובדה: גם בן דרור ימיני רואה, כדבריו, "פגמים" בנוסחה ה"יהודית דמוקרטית" שכולנו אמורים להאמין בהיתכנותה. צר לי רק שימיני אינו מזהה (עדיין) עד כמה חמורים הפגמים האלה, וכמה הם קטלניים לכל סיכוי לחיות במקום הזה בשלום.