ישראל היא השי של ארה"ב לערבים
כך מוקרבת ישראל למען האינטרסים האמריקאים בעולם האיסלאם
היה זה אחרי מסע הדילוגים של יועציו לאזור, שהבינו שפני אסד אינם לשלום, שהשותפות עם איראן קודמת לאינטרסים האמריקאים בעיראק ושהתמיכה בטרור נמשכת. זה לא חדש. לא הסרבנות הסורית ולא התגובה האמריקאית. אלא שזה נראה חדשני לעומת היחס האמריקאי להתנהגות של שחקן אחר באזור - הפלסטינים.
רק לפני שבוע הסביר אבו-עלא לעיתון "הארץ" את משנתו כך: "לא יהיה משא ומתן בלי הפסקה מוחלטת של ההתנחלויות; אריאל, מעלה אדומים וגבעת זאב חייבות להיות חלק מפלסטין, כולל האתרים ההיסטוריים, ירושלים, אוצרות טבע ומים; הכרה בכם כמדינת העם היהודי פירושה קביעה מראש של עתיד הפליטים".
הצהרות כאלה לא מתורגמות כסרבנות כרונית. הקשרים של החמאס עם איראן וסוריה לא מוגדרים כאיום אסטרטגי. להפך, רק החשש הישראלי נתפס כבעיה.
איך ניתן ליישב את הסתירה? איך זה שמול סוריה ממשיכה ארצות הברית במדיניות בוש, ואילו בערוץ הפלסטיני מתבטלות התחייבויות הממשל הקודם בהינף יד? איך ייתכן שעניינים כה עקרוניים כמו הפסקת הטרור והכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית נשמעים קנטרניים, ואילו השמירה על גושי ההתיישבות הופכת למכשול לשלום?
הסבר אפשרי ניתן אולי למצוא במאמר ה"ניו יורק
טיימס" מה-1.6, שצוטט רבות השבוע. המאמר הדליף מסר חריף מן הממשל האמריקאי על היד הקשה שינקוט נגד ישראל בעניין הקפאת ההתנחלויות.
ואולם, הסייפא של המאמר, שלא צוטטה, חשובה לא פחות. שם מובאים דבריו של אובמה עצמו: "אני רוצה לנצל את הביקור כדי להעביר מסר לגבי האופן שבו ארצות הברית יכולה לשנות את היחסים עם העולם המוסלמי. גם הנושא הישראלי-פלסטיני יעלה, מפני שהוא מהווה גורם חשוב עבור ערבים רבים ממדינות האזור ומעבר לכך". ועוד נאמר: "גורמים בבית הלבן מסרו שהם סבורים שסעודיה היא חלק חשוב בפתרון התסבוכת בפקיסטן".
הלחימה באפגניסטן מתגברת. מעל ל-60 אלף חיילים אמריקאים יהיו באזור בקרוב. ובפקיסטן, בינתיים, ניטש עימות בין הטליבאן והשלטון הרעוע, תחת לחץ אמריקאי כבד. כלומר, אפשר לחשוב שבעוד שסוריה נענשת על המשך הפרעתה בקלחת העיראקית ועל קשריה עם איראן, ישראל היא השי שנותנים לסעודים ולנסיכויות המפרץ כדי לחזק את מעורבותן בזירות באפגניסטן ובפקיסטן.
אובמה אכן נערך לשלום אזורי. שלום שעיקרו יחסי ארצות הברית והאיסלאם. מטרתו, לגייס את מדינות ערב המתונות לפתרון התסבוכת באפגניסטן. וכן, פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו המטרה, הוא רק אמצעי, בבחינת ניתן לכם אותו ועזרו לנו בחזית שלנו.
בישראל, ממהרת האופוזיציה לדרוש מממשלת נתניהו שתהפוך את ישראל למנחה. למזלנו, הממשלה הזאת אינה מוכנה לוותר על הדרך הנכונה לעשות את השלום שלנו, בשם המחווה שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
