החילונים צריכים ייצוג דתי בפוליטיקה
על אף שהכנסת מורכבת מכל הקבוצות, נציגי הציבור הלא חרדי לא מרגישים שיש להם אחריות או מחויבות לקבל החלטות בנושאים הדתיים
ובתוך אותם יחסים לא ברורים, כלל אחד נוצר עם השנים, והוא שהציבור החרדי מופקד על הדתיות של מדינת ישראל. הציונות הדתית עסוקה ברגשי נחיתות כלפי הציבור החרדי ומנהיגיו. הציבור החילוני מרגיש את עצמו לא רלוונטי לעניין, והעיקר חושב בטעות שמותר לו לכופף את הערכים שלו לטובת ערכיהם היציבים של החרדים, ועוד חילונים רבים חושבים בטעות שהחרדים הם היהודים האותנטיים.
זאת כאשר אורח החיים החרדי נולד הרבה אחרי הציונות. וכך, במקום שכולנו - חרדים, חילונים ודתיים - נדון בינינו לבין עצמנו, ונמצא את האופן שבו אנו מעוניינים לנהל את היהדות במדינת ישראל, הפקרנו את הנושאים האלו לידיהם של החרדים.
החוקים, כולל חוקים שקשורים ליחסי דת ומדינה, נחקקים בכנסת. לכאורה, כיוון שיושבים ביחד בכנסת חילונים, דתיים וחרדים, ודנים בכל חוק, מתקיים דיון בנושאים אלו. ולכאורה, בדיון מעלה כל אחד מהשותפים את העקרונות שחשובים לו בעניין, מתקיים דיון ומתאמצים למצוא את הפשרה או את המכנה המשותף שהכי מתאים לכולם.
הבעיה היא שזה רק לכאורה, כי על אף שהכנסת מורכבת מכל הקבוצות, הנציגים בכנסת של הציבור הלא חרדי, לא מרגישים שיש להם אחריות, סמכות או מחויבות לקבל החלטות בנושאים האלו.
וכך אנו מוצאים את עצמנו בכל שנה בדיונים מגוחכים על אודות חוק החמץ, או שעון חורף, נושאים שממש לא רלוונטיים למהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אם יהיה לנו הדתיים קל או קשה יותר פסיכולוגית בצום, זה ממש לא רלוונטי לשום דבר. במקביל מתעלמים מהדיון הציבורי והפרלמנטארי שחייב להתקיים בנושאי דת ומדינה.
אחת התובנות שמתחילות לחלחל בציבוריות הישראלית שהיא שאם רוצים לשנות את המצב הקיים, הדרך לעשות
ואם רוצים שבנושאי הסטאטוס קוו בין חילונים דתיים וחרדי יתחיל להתקיים דיון אמיתי, אז אנו זקוקים לכמה שיותר נציגים של הציבור החילוני, מסורתי ודתי. אנשים שאכפת להם מהנושאים האלו ושלא מרגישים רגשי נחיתות, ושיודעים שהשיטה הציונית של חיים יהודיים היא רלוונטית ומשמעותית בדיוק באותה מידה שהשיטה החרדית רלוונטית. באותם מקומות.
בשנים האחרונות נוצרו בתי מדרש לא דתיים ללימוד תורה כגון עלמא, אלול, סמינר אורנים, והמכינות הקדם צבאיות המעורבות. הם חוללו שיח חדש, כנה ואמיץ על אודות האופן שבו מדינת ישראל צריכה להתנהל בתחום היהודי. הגיע הזמן שמנהיגים שדוברים את השפה ומבינים את חשיבות הדיון על אופייה היהודי של מדינת ישראל יהיו במוקדי קבלת ההחלטות.
הגיע הזמן שאנשים יבינו שהדיון על אופייה היהודי של מדינת ישראל לא יכול להסתכם במחאה על שעון החורף, או בדיון על גובה התקציבים לישיבות החרדיות. כך נוכל סוף סוף לקיים דיון על השבת, על שיטת הגיור המתאימה לחברה הישראלית ולהלכה, על שנת שמיטה, על נישואים וגירושים ברבנות, ועוד.
שהוקמה המדינה החליטו על הסטאטוס קוו, כי קיוו שבעתיד תמצא הנוסחה המתאימה. נראה לי שהיום כבר אין לנו ברירה, ותפקידנו למצוא את אותה הנוסחה. וזה יקרה רק אם יהיו בעיריות, ברשויות ובכנסת אנשים שמבינים את העניין.
כן, מהפוליטיקה נראה שתגיע הבשורה.
הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים, תשתתף בדיון בעניין שהוצג במאמר בפסטיבל 'הקהל' ה-15 שיתקיים ב-16.10 ברמת אפעל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם