לאמריקאים זה ברור: להקפיא, להוריד, לפנות
זה הקונצנזוס בוושינגטון ביחס למתנחלים. הוא מקיף את השמאל, המרכז והימין, אנשי ממשל, שדולה יהודית, אזרחים. רוב מוחלט נגד בניית התנחלויות
עכשיו כבר מדובר על 25 אחוז. קפיצה דרמטית, שגם אחריה אין לאמריקאים סיבה לשביעות רצון גדולה: זה רק 25 אחוז. עדיין מעט. כך במצרים, כך ברחבי העולם הערבי, לפי סקר גאלופ מאמצע השבוע. 17 אחוז יותר בערב הסעודית, 11 אחוז יותר בסוריה.
אובמה מסתכל על הנתונים הללו ורואה חצי או שלושת רבעי כוס ריקה. "אנחנו נפגשים בשעה של מתיחות גדולה בין ארה"ב ובין מוסלמים ברחבי העולם", אמר הנשיא.
המתיחות אולי רוככה עם בחירתו, אך לא שככה. עובדה היסטורית פשוטה: כל נשיא אמריקאי שביקש לשפר את יחסיו עם העולם הערבי הפעיל לחץ על ישראל. זו הדרך הקלה ביותר, הזמינה ביותר, לצבור נקודות בדעת הקהל הערבית. כך ג' ורג' בוש האב בראשית שנות התשעים. ואובמה, בנאומו, ניסה ללכת על החבל הדק בין הנטייה הזאת, לבין הכרה אמריקאית שגם היא ותיקה: ישראל נוטה לוותר רק כשהיא מרגישה בטוחה, מוגנת.
נאום קהיר. לא רק ישראל
הנה הממצא העובדתי שתחת השפעתו פעל הנשיא בהכינו את נאום קהיר: הערבים נותנים לו קרדיט, אך מוגבל. הסקרים שערך שיבלי תלהמי מאוניברסיטת מרילנד בשש מדינות ערביות הבהירו שמה שהשתנה אצל הערבים בין בוש לאובמה הוא העלייה בנכונותם להקשיב. אם מבוש, בסוף הקדנציה, פשוט התעלמו, הרי שאובמה נהנה עכשיו מרגעי חסד של סקרנות, פתיחות לשמוע, להתרשם. את הנאום שנשא בקהיר כתב תוך החלטה נחושה שלא לפספס את הרגע הזה. בדרך, גם בעט בקרסולו של בנימין נתניהו, ליתר ביטחון.
לי המילטון, בעבר אחד המחוקקים החד זקים בקונגרס, אמר השבוע כי משימתו של אובמה בנאום תהיה להוכיח לערבים "שהוא בצד שלהם". המילטון היה חבר בית הנבחרים מטעם המחוז התשיעי באינדיאנה, מדינה ששלחה לקונגרס כמה מחוקקים, חוץ ממנו, שלא תמיד הצטיינו בהפגנת חיבה מיוחדת לישראל.
הוא חשב שממשל בוש "הכפיף את האינטרס האמריקאי לאינטרס הישראלי כמו שלא עשה אף ממשל לפניו" והביע תקווה כי ממשל אובמה ינהג אחרת. יש סיכוי טוב שזה יקרה, כי המילטון הוא כיום אחד השחקנים המשפיעים ביותר (מבחוץ) על ממשל אובמה. עוזרים שלו לשעבר מוברגים היטב
המילטון הוא אחד משני מחבריו של הדוח המקיף על המלחמה בעיראק - עם שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר - אותו דוח נשכח שנדחה על ידי הנשיא בוש כאשר החליט לוותר על המלצותיו ולפנות למסלול של תגבור הכוחות בעיראק. ובעצם, הדוח ההוא לא נשכח. רק שיישומו נדחה. מה שבוש לא רצה אובמה מאמץ, ובחום.
שווה לחזור ולקרוא אותו: "ארצות הברית לא יכולה להשיג את יעדיה במזרח התיכון אלא אם תטפל באופן ישיר בסכסוך הערבי-ישראלי". ואיך תטפל? "באותה גישה שהייתה אפקטיבית בתחילת שנות התשעים".
אובמה, כפי שהוכיח בקהיר, איננו יורשו של ג' ימי קרטר. הוא יורשו המשוכלל של ג' ורג' בוש האב. קר ומפוכח, אבל חמוש ביכולת רטורית ובביוגרפיה שמאפשרת לו לדבר אל קהלים שבוש, החצצי והעצי, היה יכול רק לחלום עליהם.
דיוויס פטראוס. לא רק אובמה
גרסתו המוקדמת של דוח בייקר-המילטון ההוא על עיראק היא שאפשרה את נסיקתו של גיבור אמריקאי חדש. מועמד לאיש השנה של המגזין "טיים" לשנת 2007, הגנרל החביב על הממשל הקודם, גיבור ההצלחה של תגבור הכוחות בעיראק וכיום מפקדו של פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום). גנרל שהועלה על נס על ידי ג'ורג' בוש והמשרת כיום בתפקיד בכיר מאוד בממשלו של ברק אובמה.
בשבוע שעבר הלך לנאום בפני בוגריה הטריים של אוניברסיטת פרינסטון היוקרתית, וקרא להם להפוך ל"משרתי ציבור". העולם מחכה לכם, אמר להם. זה העולם שבו "הידיים מתלכלכות, הנעליים מתמלאות באבק".
דיוויד פטראוס הוא גנרל סופרסטאר. יש הסבורים כי ירצה יום אחד להיכנס לזירה הציבורית, אולי להתמודד על הנשיאות. אם זה יקרה, ואם ברק אובמה לא יצליח להשיג את מבוקשו עד אז, ינסה גם פטראוס להקפיא את ההתנחלויות, כמו הרבה נשיאים שכבר ניסו.
לפני כמה ימים התראיין הגנרל לעיתון הסעודי "אל-חיאת" וכה אמר: פתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ישפר את ביטחונה של ארצות הברית ויחליש את יריבותיה. זו אמירה שיש לה משקל סגולי רב, בהיות פטראוס האחראי לשלומם ולביטחונם של מאות אלפי חיילים אמריקאים המוצבים במזרח התיכון ובאסיה. היא חשובה גם בגלל מעמדו של פטראוס דווקא בימין האמריקאי, המתייחס אליו כאל סוג של מושיע.
אם כך חושב אובמה, וכך חושב פטראוס, לא ברור אם נשאר מי שחושב אחרת. הנה אמת הצריכה להיאמר: אילו בבחירות היה מנצח המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין, היה גם הוא תובע מישראל להקפיא את ההתנחלויות. ייתכן שהיה עושה זאת בברוטאליות שאינה נופלת מזו שנוקט כעת אובמה.
מי שמניח כי התביעה של אובמה היא גחמה מוזרה של נשיא "שמאלן", איננו מזהה נכונה את הלכי הרוחות בוושינגטון. לא שנגמרו הוויכוחים: על הסיכוי לשלום, על דרכי ההתמודדות הרצויות עם גורמים קיצונים כחמאס וחיזבאללה, על עוצמת הלחץ הרצויה. אך נדמה שמתגבש גם קונצנזוס המקיף את השמאל, המרכז והימין ה"ריאליסטי": מתנחלים, נמאסתם.
לפני חודש בערך ערך הארגון "וורלד פבליק אופיניון" סקר שמטרתו לברר את עמדות האמריקאים ביחס להתנחלויות. זה סקר בעייתי של ארגון עם אג'נדה. הייתה בעיה מובנית עם נוסח השאלה שנדמה כי נתפרה במיוחד כדי לספק את התוצאה המתבקשת: "האם אתה סבור כי זה בסדר שישראל תבנה התנחלויות בשטחים הפלסטיניים, או שזה לא בסדר?".
מרגע שקובעים כי מדובר ב"שטחים פלסטיניים", ברור כי למשיב שאיננו בקי תהיה רק תשובה אחת: לא בסדר. ואכן, 75 אחוז מהאמריקאים, על פי הסקר הזה, מתנגדים לבניית ההתנחלויות. מבין האמריקאים ה"תומכים בישראל" 64 אחוז מתנגדים לבניית התנחלויות. מבין הדמוקרטים 83 אחוז מתנגדים לבנייה, אך גם בין הרפובליקנים רוב מוחץ - 65 אחוז - אינם רואים בניית התנחלויות בעין יפה.
כאמור, סקר בעייתי, אך גם ממנו ניתן ללמוד שיעור חשוב: כאשר מציגים את הנושא באופן החד-צדדי הזה, האמריקאים מגיבים בקול אחיד, ברור.
הנה בעיה שבנימין נתניהו יתקשה להתמודד איתה. לאובמה יש מיקרופון הרבה יותר גדול באמריקה, והוא שיבחר כיצד להציג לציבור האמריקאי את המחלוקת עם ישראל בסוגיית ההתנחלויות. זה אומר שאובמה יוכל להשיג את התוצאה הרצויה לו. זה אומר שלישראל, בשאלת הקפאת ההתנחלויות, אין שום סיכוי לנצח אותו. לא בדעת הקהל.
וגם אין לו מה לבנות על היהודים. שני סקרים מן החודשים האחרונים מוכיחים שיהודי ארצות הברית סבורים כי הגיעה העת להקפיא את ההתנחלויות. באחד מהם קבעו 63 אחוז כי "ישראל צריכה להקפיא בנייה בהתנחלויות".
הקפאת הבנייה. לא רק מכתב בוש
329 חברים בבית הנבחרים חתמו על מכתב שיזמה השדולה האמריקאית איפא"ק, הקורא לממשל לעבוד עם ישראל בשקט ותוך יחסי קרבה. זה מספר גדול, אבל פחות מכפי שנדמה. יותר ממאה חברים לא חתמו עליו. כבר היו הישגים גדולים מאלה. ובכל זאת, המכתב הזה, וכמה התבטאויות של חברי קונגרס דמוקרטים, הם נקודת אור יחידה במנהרת הלחץ שאליה דחף הנשיא אובמה את ממשלת ישראל.
צריך לקרוא אותם בזהירות: חברי קונגרס דמוקרטים תומכים בהקפאת התנחלויות, אך מבקשים לערוך אבחנות בנוסח שאותו מבקשת גם ישראל בין "גושים" להתנחלויות "מבודדות"; בין יישובים "בתוך הגדר" לכאלה ש"מחוץ לגדר".
חבר הקונגרס רוברט וקסלר מפלורידה אמר דברים ברוח זו השבוע. וקסלר הוא מהמחוקקים היהודים הראשונים שקפצו על עגלתו של ברק אובמה. הוא מקורב, יחסית, לממשל הנבחר. וקסלר גם היה מחברי נבחרת הכוכבים שנשלחה ליהודי ארצות הברית לפני הבחירות כדי לשכנע אותם שאובמה לא יהיה עוין לישראל. על כן, הוא חש מידה של אחריות להוכיח שלא טעה ולא הטעה.
העימות הפומבי בין אובמה ובין ישראל גורם לו עקצוץ קל במעלה הגב. לא כך רצה שיתנהלו הדברים. מטרתו כעת אינה להציל את ההתנחלויות, אלא להרגיע את הרוחות, לחפש את הנוסחה שתאפשר לשני הצדדים לרדת מהעץ שטיפסו עליו, והוא מקווה שאחרי נאום קהיר יהיה קל יותר, שהאינטרס של אובמה להתנגח עם ישראל ייחלש.
הקושי הגדול של ישראל אינו דווקא בשאלה אם להקפיא, אלא מה להקפיא. ועוד גדול ממנו הקושי הנובע מסירובו המסתמן של ממשל אובמה לקבל את מכתבי אריאל שרון וג'ורג' בוש כמפתח להבנה בין המדינות.
השבוע התחמקו דוברי הממשל מלומר שמכתב בוש מחייב אותם ולא פירטו. אך מאחורי הקלעים הם מספקים תשובות לתמיהות על ההתחמקות הזאת. תשובות של עורכי דין. במקום לצטט את מכתב בוש לשרון, הם מצטטים את מכתב שרון לבוש, שהבטיח כי גדר ההפרדה לא תהיה "גדר פוליטית", אלא גדר ביטחונית בלבד.
כלומר, לטענה שליישובים מעברה הישראלי של הגדר יש סטטוס אחר מזה של ההתנחלויות שמעבר לגדר, אין כל תוקף, לדעת אנשי אובמה. היא סותרת את הבטחת שרון לבוש.
וגם באשר להבטחת בוש שהסכם ישראלי-פלסטיני "ישקף את המציאות" שנוצרה בשטחים, כלומר, את קיומן של ההתנחלויות, יש לאנשי אובמה תשובה. קיראו את הנוסח: "ריאלי לצפות שכל הסכם קבע יושג על בסיס הסכמות שני הצדדים לשינויים המשקפים את המציאות שנוצרה בשטחים". כל עוד אין הסכם קבע, כל עוד אין הסכמות, עומדת בעינה הבטחת שרון להגביל את הבנייה-משני עברי הגדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
