מתנחלים רוקדים
התריסים של עמרוסי מנסים להראות שגם מתנחלים מתעניינים בדיאטות, מרכלים ומקללים. אבל הבעיה היא מוסרית-לאומית, ושום ספר של עמרוסי לא ישנה את העובדה שהיא וחברותיה גוררים אותנו למדינה דו-לאומית שרוב אזרחיה ערבים
באחרונה יצא לאור ספרה של אמילי עמרוסי ("תריס", בהוצאת זמורה-ביתן). התריסים של עמרוסי מנסים להראות שגם מתנחלים מתעניינים בדיאטות, מרכלים ומקללים. המבקרים מהימין סופקים כפיים בהתלהבות: "הנה מוכח, שחור על גבי לבן, שגם אנחנו בני אדם". קשה לי להיות זה שמביא את הבשורות הרעות, אך מי בכלל חשב אחרת?
עטיפת הספר תריס
איש אינו מטיל ספק בחייהם של המתנחלים במאחזים הללו או בישובים האלו. ברור כשמש שהם בני אדם, על כל המשתמע: הם מן הסתם אוהבים מקלחת חמה, לוקחים איתם למיטה ספר טוב ומדי פעם יוצאים עם המשפחה לחופשה קצרה עם טעם של עוד. ללא מחקר מדעי אני מוכן לאזור אומץ ולהניח כי המתנחלים הצעירים מעדיפים לשחק כדורגל על פני הכנת שיעורי-בית או שטיפת כלים. בכל זאת, החבר'ה מהמועצה משוכנעים שאם בתל-אביב ידעו שגם הבנות בהתנחלויות אוהבות להסתרק – המציאות תראה אחרת לגמרי.
אלא שהבעיה עם המתנחלים איננה הדובון הצבאי, לא הטרמינולוגיה המיליטנטית ולא הבועתיות של מרקם החיים שלהם. הבעיה היא מוסרית-לאומית, נקודה. שום
ספר של עמרוסי לא ישנה את העובדה שהיא וחברותיה גוררים אותנו למדינה דו-לאומית שרוב אזרחיה ערבים. באותה מידה, גם אם למעשה כל המתנחלים היו מתמכרים ל"אח הגדול" על פני הבלוג של ח"כ בן-ארי – ימשיך מפעל ההתנחלות לבסס בארץ-הקודש שלטון כיבוש לא-מוסרי כלפי תושבים נטולי זכויות (ועיינו ערך "תג מחיר" שמבקש לפרוק תסכולים על חפים מפשע).
אין להאשים את החברה הישראלית בבורות. מרקם החיים האנושי ידוע ומוכר לכל – ללא תלות במקום זה או אחר - ומגוחך לחשוב אחרת. הדה-לגיטימציה למתנחלים איננה מצוצה מהאצבע והיא לא תולדה של חוסר הזדהות. אם נהיה כנים: מדובר בסך-הכל בתחושת כעס הגיונית כלפי מי שגוררים את הקהילה הישראלית אל תהומות לא-מוסריים, אל סכנה קיומית לנוכחות יהודית במדינת ישראל. ושום עלילה, מוצלחת ככל שתהיה, לא תציל את המתנחלים מעצמם.
יונתן אוריך חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
