יומנה של מתנחלת
אין מי שמוגן בספר הזה מחיצי הביקורת של עמרוסי: השמאלנים, המתנחלים, התקשורת, השכנים הערבים - בכולם היא מצליפה, מצליפה באהבה. ביקורת על ספרה החדש של אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי. צילום: מירי צחי
בהומור דק, בנגיעות ציניות, אך גם במבט פילוסופי ופסיכולוגי עמוק, היא מספרת את סיפורה של נעמה המתנחלת מאלרום, שמנסה לארוג את פיסות חייה על קו התפר שבין עולמות מתנגשים. נעמה היא צלמת עיתונות, שמחוברת היטב לתל-אביב, אך גם מרגישה שם זרה כל-כך, מסומנת, מתויגת ושנואה. היא קרועה בין החרדות שמשתוללות בתוכה, בין קצב חייה הסוער והמוחצן, לבין השקט, היציבות והרוגע של בעלה עמי שאוהב כל כך לשתוק.
נעמה מיטלטלת בין הרצון שלה להיות מיוחדת ושונה מכל חברותיה בהתנחלות, לבין הניסיון שלה להשתלב בפטפוטי ה"פרלמנט" בגן השעשועים. רגע אחד היא בפנים, חלק מחבורת המתנחלות כסויות השיער, אוהבת אותן מחבקת אותן, וברגע הבא היא בחוץ, מבקרת, כועסת, רחוקה.
"תריס" הוא סיפור על בלוטת תריס סוררת, שהפכה את חייה של נעמה לסיוט מתמשך, אך הצליחה לחבר באחווה נשית בין המתנחלות מאלרום לבין הפלשתיניות מראיינה, הכפר השכן. ביד אמן הצליחה עמרוסי לפתוח חריצים בתריסים המוגפים של נפש האישה הדתית- המתנחלת, זו שצריכה להספיק הכול - לאפות עוגה לשכנות שיולדות, להזמין לארוחות שבת ולהכין "סלטים של שמאלנים", לגדל שבעה ילדים מוצלחים, לפתח קרירה ולהישאר רגועה, יפה ורזה.
"תריס" הוא ספר מצוין, אחד מהטובים שקראתי. אמיץ,
כן ובשל. אין מי שמוגן בספר הזה מחיצי הביקורת של עמרוסי: השמאלנים, המתנחלים, התקשורת, השכנים הערבים - בכולם היא מצליפה, מצליפה באהבה. אפילו על עצמה היא לא שוכחת לרדת כשנעמה, גיבורת הספר, חושבת לעצמה: "אוף. אני נשמעת לעצמי כמו דוברת מועצת יש"ע".
גם אם הספר הזה יעשה מן הסתם שרות טוב למפעל ההתיישבות, הוא הצליח שלא ליפול בפח הדברור. זה לא ספר של דוברת מועצת יש"ע, זה ספר של אישה אמיצה שבועטת בשבלונות שתוקעות תריס בין בני אדם.
יפעת ארליך היא תושבת עפרה וחברת פאנל ב"מועצת החכמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
