בין חג הפועלים למאבק היוצרים
מהדייט הראשון של ההורים ועד להפגנות של אנשי הטלוויזיה והקולנוע. עמית ליאור, התסריטאי של "מרחק נגיעה", חושב ש-1 במאי הפך להיות רלוונטי מתמיד
אבל הכל התחיל יומיים קודם, ב-29.5.55. אבי, משוחרר טרי מצה"ל, עבד כשלם במחלקת הגזברות של ההסתדרות. אימי, סמינריסטית צעירה בסמינר הקיבוצים, התפרנסה באותם ימים כמדריכה לריקודי עם ושירה בציבור. לצד אקורדיוניסט ומרצה עם פנס קסם הם שוגרו פעם בשבוע מטעם הוועד הפועל ליישובי חבל לכיש, שם לימדו את העולים החדשים שירה, היסטוריה וריקודי עם.
את משכורתה קיבלה אימי פעם בשבועיים. היה עליה להתייצב בשעות קבועות ונוקשות בבניין ההסתדרות, ואם חלילה איחרה, היה הגזבר הראשי, פקיד הסתדרות אכזר במיוחד, מתעמר בה ומשלח אותה לדרכה בגסות. באותו יום מר ונמהר, אבי, פרח הגזברות הצעיר, היה עד למקרה שכזה. ליבו נכמר כשראה את אימי הולכת הצידה ובוכה. הוא ניגש אליה והיא הסבירה לו עד כמה קיומיים מבחינתה היו הגרושים שנמנעו ממנה. הוא ביקש ממנה להמתין, ניגש לאותו גזבר, אמר מה שאמר - וחזר לאימי עם דמי המחייה שלה לשבועיים הקרובים.
היא חייכה. הוא הזמין אותה לצעוד איתו כעבור יומיים בצעדת האחד במאי. הם צעדו שכם אל שכם, האידיאולוגיה מפעמת בקרבם, ההורמונים שמתגברים מן הסתם בקרב צעירים בממפגני כוח שכאלה עשו את שלהם - והיתר... הסטוריה משפחתית.
קל להיות ציני כלפי היום הזה. יש מספיק סיבות טובות לבוז לאידיאולוגיות שעומדות מאחורי דגלים אדומים. כולנו זוכרים את נחילי הדם, כמו את אפרים קישון ופקידי ההסתדרות שלו עם כוס התה ותעלות הבלאומיך. אלא שהחלופה שמכרו מסתברת כלא פחות דורסנית ומסוכנת לנו כחברה וכמדינה. את תוצאותיה אנחנו רק מתחילים להרגיש עכשיו, ופחד מוות לחשוב מה עוד מחכה לנו.
פתאום המצעד שההורים שלי הכירו בו נראה פחות ופחות תמהוני, וכחבר בממ"ה, מטה מאבק העובדים בקולנוע ובטלוויזיה, אני מוצא את עצמי, 54 שנים אחרי אותו מפגש גורלי, בסיטואציה דומה. פתאום אני צועד עם חבריי, חברי שבעה איגודים - מפיקים, בימאים, תסריטאים, שחקנים, יוצרים דוקומנטריים, עובדי הקולנוע והטלוויזיה ועורכים, אלו עם האפודים הצהובים הזוהרים, שצועקים "הפקות מקור או לסגור", שמוחים ומפגינים מול זכייני ערוץ 2 ו-10, שדורשים את מה שמגיע לנו ולכם כאזרחים, שידור באוויר הלאומי על פי חוק ומכרז - ואנחנו צועקים ססמאות זהות לאלו שצעקו הוריי וחבריהם באותו מצעד.
לחלקכם אנחנו בוודאי נראים הזויים. כשחושבים
אבל לנו אין ברירה. 4,000 פועלים ויוצרים, עצמאיים ללא זכויות סוציאליות או אפשרות לקבל דמי אבטלה, נמצאים היום באבטלה כזו או אחרת. ב-1 במאי הזה, המהות של "יום הפועלים הבינלאומי" - שמצוין כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר - הפכה, לפחות מבחינתי, לרלוונטית מתמיד. אפילו קיומית. כי אני נאבק יחד עם חבריי, בסולידריות, על הזכות לעבוד. ליצור בכבוד. לפרנס את ילדיי. וזה כבר אישי.
בסוף הכל אישי.
מבחינתי ניתן לומר די בוודאות שאני חב לתאריך הזה את חיי. וכמובן להוריי, יהושוע ורחל, שתמיד האמינו במאבקים צודקים.
הכותב הוא ממובילי מאבק היוצרים. כתב בין היתר את התסריט של "עפולה אקספרס" ושל "מרחק נגיעה"
נא להמתין לטעינת התגובות
