לבנות נראטיב חדש ל"העולם נגדנו"
יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו כוח. צריך להתנהג בהתאם. מחשבות בין יום השואה ליום העצמאות
הלב מסרב להאמין. הם ידעו כבר פחות או יותר לאן לוקחים אותה, אם כי טרם ידעו על משרפות אושוויץ, ובכל זאת עמדה כל המשפחה מתחת לבית כדי להיפרד מהסבתא האהובה, שנלקחה אל מותה במחנה ריכוז.
למה לא הסתירו אותה? למה לא ברחו כולם? איך ייתכן שאנשים שלחו את יקיריהם, או הלכו אל מותם שלהם, בהכנעה שכזו? שאלות שככל הנראה רק מי שלא היה שם יכול לשאול.
אבל השאלות הללו עיצבו במידה רבה את דמותה של מדינת ישראל החל מימיה הראשונים. דווקא משום שלא היה להן מענה.
אין מי שנולד וגדל כאן, בארץ, שלא שאל את עצמו פעמים רבות כיצד הם, שם, בגולה, קיבלו את גורלם כגזרה משמים, ולא ניסו להתקומם, למעט הניסיון חסר הסיכוי של מרד גטו ורשה. למה לא ברחו רבבות מהם ליערות, כדי להצטרף לפרטיזנים ולנהל מלחמת גרילה נגד הצבא הגרמני?
ושאלת השאלות: כיצד לא קמו כל אותם ניצולים וביקשו לעצמם נקמה, פיזית, באמצעות רצח או תפיסת אלפי נאצים, שחיו וחיים עד היום ברחבי
הרי כל אב או אם שראו את ילדיהם מושלכים אל הקיר כשראשיהם מנופצים, היו צריכים לכאורה לא לנוח ולא לשקוט עד שיתפסו את חיית האדם שביצעה זאת.
אף שאין תשובות לשאלות הללו, כי כמו שאמר ק. צטניק בעדותו במשפט אייכמן, זו הייתה "פלנטה אחרת", אנחנו נתנו לעצמנו, הן כעם והן כיחידים, את התשובה. הסקנו את המסקנה. כוח, זה שם המשחק. הרבה כוח.
שבוע ימים מפריד בין יום הזיכרון לשואה ובין זה של חללי צה"ל, ולא בכדי. יום הזכרון לחללי צה"ל נתפס במידה רבה כהמשכו של יום הזיכרון לשואה. אז נרצחו מיליוני יהודים כי היו חלשים, מפוחדים, ללא כוח צבאי, עזובים לגורלם.
חיילי צה"ל נפלו מפני שישראל נחושה לעולם לא לחזור למצב ההוא. אנחנו נהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ונגיב בעוד יותר כוח אם מישהו יתנכל לנו, או יסכן את חיינו.
דור אחרי דור אחרי דור אנחנו מפנימים את הסיסמה "לא עוד", וממשיכים להתעצם, להתחמש, לחזק את הנראטיב הזה. עד כי טחו עינינו מראות שחלפו מאז עשרות שנים, ובעיקר שהיום יש לנו מדינה. חזקה. במובנים רבים כמעט מעצמה.
אפשר וצריך לבנות נראטיב חדש, כזה שמאפשר לשנות קצת את החלומות. אין מדינה בעולם הנאור שמערערת על זכותנו למדינה, לכן אפשר קצת להירגע בעניין "העולם כולו נגדנו".
עכשיו אנחנו החזקים, השולטים, ולכן מצפים מאיתנו שנתנהג בהתאם לכך. נלך לוויתורים, נעשה מאמצים עליונים ואמיתיים לפתור את הסכסוך לא בדרכי כוח. עכשיו המאמץ העליון הוא שיתווספו כמה שפחות משפחות אל מעגל הכאב הנורא של האובדן, שימותו כמה שפחות ילדים צעירים, שחונכו שרק אם נילחם ונהיה נכונים למות למען ארצנו, לא תחזור על עצמה שואה שנייה.
יום הזיכרון לחללי צה"ל מבטא בין השאר את המחיר הנורא שאנחנו משלמים עבור הלקח שהפקנו מהשואה, ושאנו שבים ומזכירים אותו כל שנה מחדש: רק אנחנו אחראים לגורלנו, ונכון לעכשיו אנחנו קובעים שרק מהלכים צבאיים יקנו שקט. אילו רק ידענו להרחיב קצת את היריעה, אפשר היה להגיע גם למסקנות אחרות לגמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
