מזרח תיכון לוהט: העיתונות במדינות ערב משתחררת
התקשורת הערבית נטולת מגבלות ומשוחררת מאי פעם. אבל עם המהפכה הגיעה גם בריחה של קוראים לאינטרנט, שמאיים על העיתונות המודפסת
היא החליטה לפתוח לדיון ציבורי את שאלת המיליון: האם הגודל קובע? זה אחר זה התקשרו צופים מכוויית וממדינות שכנות וביקשו לדון עימה על עניינים שבין אדם לאיברו. "אין שום סיבה לדבר בשידור חי על איברי הרבייה הגבריים. אין זה לשביעות רצונו של השליח (הנביא מוחמד) ולא של אלוהים", מחתה ד"ר חולה אל-עותייקי, בכירה במשרד התרבות הכווייתי.
הסערה שחוללה התוכנית ההיא, ששודרה לפני כשנתיים, שככה בתוך ימים ספורים; איש לא דרש לפטר את דריע או להסיר את תוכניתה מלוח השידורים. העיסוק הענייני באיבר המין הזכרי, כפי שהציץ מתוך המסך הקטן למיליוני צופיו של ערוץ אל-ראי, מגלם את סיפורה של התקשורת הערבית בפתח המאה ה-21: נטולת מגבלות כמעט, מעניקה לנשים את המרחב הראוי להן, וחשוב לא פחות - מגוונת וסקרנית.
השמים החופשיים של התקשורת הערבית הם שינוי מהותי בהשוואה למצבה עד לפני כשלושה עשורים בלבד - אז היה נתון ברז המידע בידי השלטון; תחנות הטלוויזיה והעיתונים היו שיר הלל לביצועיו העלובים של הריבון, וצרכיו של האזרח הקטן נשכחו. כיום כל חידוש שעלול לעורר שערורייה, והועלם בעבר מעיני הציבור, פורץ לסלון בדלת הקדמית וקובע את סדר היום.
עם זאת, שיעור החדירה לאינטרנט בעולם הערבי עדיין נמוך משמעותית מהמקובל במערב. בעשירה במדינות ערב, איחוד האמירויות, מגיע שיעור החדירה לכ-50%. במדינות נחשלות, כמו עיראק ותימן, שיעור השימוש באינטרנט אפסי - כ-1% ממשקי הבית. במצרים מחוברות רק 13% מהמשפחות לאינטרנט - לעומת שיעור חדירה של כ-75% בישראל. מדינות ערב הן גן עדן לאמצעי התקשורת המסורתיים, אך גם שם מתחילה המהפכה.
האינטרנט האיץ את צירוף העולם הערבי לתוך כפר המידע הגלובלי. ממשלות וצנזורים למיניהם עדיין מנסים לרדוף עיתונאים, ובמיוחד בלוגרים, המצביעים על פגמי השלטון. אבל הזכות לקבוע מה נכון לציבור הולכת וחומקת מידי השליט. המהפכה בעיצומה,
למרות שהתקשורת אמורה להוביל את השגת חירויות בחברה הערבית, הרי שההון הגדול המזין אותה יוצא דווקא מקופות השלטון או מכיסיהם של הנסמכים על שולחנו. זאת משום שהישרדותם תלויה בהשתלבות בעולם המודרני המערבי. כך, למשל, העיתון א-שרק אל-אווסט, מחשובי היומונים הערבים, מצוי בבעלותם של משפחת חרירי הלבנונית והנסיך סלמאן בן-עבד-אל-עזיז, מושל ריאד ואחיו של המלך הסעודי. גם ערוץ החדשות אל-ערבייה ו-4 ערוצי החדשות והבידור בקבוצת MBC נשלטים על־ידי מקורב לארמון, איל ההון הסעודי שייח וליד אל איברהים.
למרות שקיים שיח פתוח בתקשורת הערבית, חציית הקווים האדומים שמציב השלטון שמורה לבלוגרים, שחלקם מצטיין בקו אנטי-ממסדי תקיף עד ממריד. אחד כזה, למשל, הוא חביב יונס, עיתונאי סורי בן 64, שלפני שבועיים נדון לשלוש שנות מאסר, בפעם השלישית בתוך תשע שנים, בשל מאמרים שהעלה ברשת. באחד מהם כינה את מפלגת הבעת' השלטת "מיליציה", וקבע שהיא פועלת נגד עמה. באחד הבלוגים כתב "המיליציות אינן מנהיגות את עמנו. הן לא נלחמות על ארצות המולדת ולא מתפטרות אם הובסו. אדרבא, הן תוקפות את עמנו בנשק הדיכוי, ההגליה וההרס".
לפני כ-10 שנים יצאה המלכה ראניה בקמפיין ציבורי נגד "פשעי הכבוד" - שריד למסורת השבטית המעוגן בחוק הירדני - לפיו בעל, אב או אח רשאים למחות את חרפת המשפחה ברציחת הבת שחיללה בעיניו את כבודה. אך בבואה לשנות את החוק נתקלה המלכה באופוזיציה לוחמת בתוך הפרלמנט. באפריל הקימה המלכה ראניה 2008 ערוץ ביו-טיוב, שבו היא מנסה לקדם גם את סוגיית המאבק בפשעי כבוד.
המכנה המשותף לעיתונות הערבית ולתקשורת העולמית הוא בריחת הקוראים מן העיתונות המודפסת. קהל הקוראים הצעיר מעדיף את הרשת והמסך הקטן. אלה זולים יותר מהעיתון, ולעתים גם זמינים ממנו.
ערש העיתונות הכתובה מומחש היטב במצרים. היומון הממסדי אל-אחבאר, הנפוץ ביותר במדינה, מכר בשיאו, בשנות ה-70' וה-80', 1.5 מיליון עותקים. כיום מצליח העיתון למכור רק 215 אלף עותקים ביום - 40 אלף עותקים פחות מן המתחרה המוביל אל-אהראם. יומון חדש יחסית, אל-מסרי אל-יום, מצליח להזדנב מאחורי שני קודמיו הוותיקים עם 162 אלף עותקים ביום.
נא להמתין לטעינת התגובות
