על החירות מכמה זוויות
פולארד עדיין נמק בכלא האמריקני אבל מתעקש לאכול כשר לפסח, הישראלים התרגלו לעבוד בשבת, וכמה תעלה לנו חפירת הרכבת לירושלים בשביל לא לפגוע בערביי השטחים. חופשיים בארצנו?
השבילים שאני רוכב עליהם בקביעות, התכסו באחת במרבדים סגולים צהובים לבנים אדומים כחולים והפרפרים חוגגים ביניהם. צריך להיזהר ברכיבה, כי מתחת לכל הפריחה הזו מסתתרים אבנים שכבר לא ניתן להבחין בהן.
הכל כל כך נפלא, והסוכן הישראלי יהונתן פולארד - זה שהציל את כולנו מן הנשק להשמדה המונית שהכין עבורנו סדאם חוסיין - סופר כבר את הפסח ה 24 בכלא האמריקני. לנאום ההשבעה של נתניהו הוזמנו משפחות הנעדרים, כמובן גם משפחת שליט הוזמנה וראש הממשלה הטרי הזכיר את בנם בנאומו. אסתר פולארד לא הוזמנה. אף מילה על הסוכן הנבגד.
החירות ליהנות מהארץ שלנו שמורה לבוגדים לא לנבגדים. למי שזרק אותו מהשגרירות, ולכל המנהיגות הישראלית מאז ועד היום שמתעקשת לא לבקש באופן רשמי את שחרורו. מי שמסר נפשו למעננו ימשיך לימוק בכלאו. אך במחשבה קצת מעמיקה יותר – מיהו באמת בן החורין ומיהו העבד – יהונתן או אנחנו?
בשנה שעברה יהונתן פשוט רעב בכלא כי לא הסכימו לספק לו אוכל כשר לפסח. זה כמעט קרה שוב השנה. שום גורם ישראלי רשמי לא עשה דבר לתיקון העניין. דווקא חבר קונגרס אמריקני הסכים להתערב למענו ברגע האחרון ויהונתן נהנה מ'ליל סדר' שכלל ארוחת פלסטיק כשרה לפסח של חברת תעופה מקומית. אז מי כאן החופשי ומי העבד? היהודי שמתעקש לשמור על זהותו וגאוותו הלאומית בכלא באטנר שבצפון קרוליינה, או ראש הממשלה הישראלי שיש לו צבא שלם בהישג יד אבל לא מעז להזכיר את השם פולארד בשום מצב?
ביום שישי נסעתי לבית שמש. קבוצה של חברים ארגנו שם טיול אופניים וביקשו שאצטרף. פגשתי שם את אריאל. עולה חדש, זוג צעיר, כמה זאטוטים בבית. כבר בארה"ב רכב הרבה, בית שמש היא אולי האיזור הנרכב ביותר בארץ והבן אדם החליט לעשות מזה עסק. הוא גם משכיר וגם מדריך וגם מארגן את כל הטיול מ א' ועד ת'. מתכנן כך שכל רמות הרכיבה יוכלו להשתתף באותו סיור – בקיצור תענוג להיפגש ביוזמה שכזו. בדרך חזרה עצרתי באחת מתחנות הדלק לקנות בקבוק שתייה. כשבאתי לשלם נכנסה בחורה צעירה ופנתה למוכרת במקום:
"אתם צריכים עובדים?" שאלה.
"את עובדת שבתות?" באה התשובה האולטימטיבית.
"כן".
או אז פירטה המוכרת, צעירה אף היא, את שלל תנאי העבודה במקום, ובעודה מדברת נטלה ממני את הכסף, הקישה במקצועיות רבה את המחיר בקופה הרושמת, השיבה לי את העודף ואני חזרתי למכוניתי.
אבל
כבר התחלתי לנסוע, אבל הכנסתי לרברס וחזרתי אחורית אל פתח החנות. הבחורה שחיפשה עבודה יצאה מהחנות.
"אפשר לשאול אותך שאלה אישית?" שאלתי.
אני לא יודע מה היא חשבה באותו רגע – לבשתי מכנסיים קצרים וחולצת רכיבה, ולשמחתי היא לא זיהתה אותי.
"כן" – היא ענתה.
"למה את עובדת שבתות?"
"למה לא?"
"יש לך יום אחד בשבוע להיות בן אדם חופשי ואת מוותרת על החירות שלך גם ביום הזה?"
"אתה צודק אבל לפעמים אין ברירה".
"אין ברכה בעבודה בשבת".
"אני יודעת..."
ובזה נסתיימה השיחה.
בדרך חזרה נזכרתי בהרצאתו של ד"ר יאיר וייסמן. בכל פעם שאני רואה את הגשר הארוך במדינה, זה שנבנה לצד כביש מס' 1 ונגמר בשומקום על צלע ההר, אני נזכר שוב בדבריו.
לפני הרבה שנים החליטו לבנות קו רכבת לירושלים. המסלול הטבעי למסילה שכזו חייב לעבור לאורך כביש מס' 443. הפיתולים של כביש מס' 1 לא מתאימים לרכבת מודרנית ומהירה, אבל הישראלים הבורחים מזהותם החליטו שמעלה בית חורון, הדרך ההיסטורית משפלת החוף לירושלים, היא כיום טריטוריה פלסטינית מקודשת. לשום תוכנית פיתוח ישראלית אסור לחצות את הקו הירוק. יש לשמור עליו בקפידה נקי מיהודים. אולי ביום מן הימים יתרצו הערבים ויסכימו לקבל מאיתנו חלק מארצם המקודשת ובתמורה יוותרו לנו על החלק ממנו גרשנו אותם ב-48'.
לכן החליט מי שהחליט שקו הרכבת ייבנה בכל זאת לאורך כביש מס' 1. את הדוקטורט שלו בענייני תחבורה, עשה וייסמן בארה"ב, בעבודת מחקר עבור חברת התעופה דלתה. "עליתי על רכבת ונסעתי שלושה ימים מהחוף המזרחי לחוף המערבי", אמר הדוקטור, "כמה קילומטרים מהדרך הזו עשתה הרכבת במנהרות?". התשובה הייתה פחות מקילומטר. אי שם בהרי הרוקי הייתה נקודה כל שהיא שהמהנדסים לא הצליחו לעקוף ונאלצו לחצוב מנהרה.
נחזור עכשיו לרכבת לירושלים. מדובר בכ-55 קילומטרים של מסילה. כמה מתוכם יעברו בתוך מנהרות? התשובה היא 44 קילומטר(!) השאר זה גשרים, ומכיוון שהחלק היחיד בו עוברת המסילה על פני השטח ממש הוא שמורת טבע – אז גם שם יחצבו מנהרה שתתווסף לשאר המנהרות.
לישראלים נדמה שאם יחפרו עצמם לדעת בתוך הקו הירוק המדומיין שלהם, אז הערבים ישכחו שהם ערבים ויתנו ליהודים לשכוח שהם יהודים. אלא שלחפור מנהרה זה יקר, ולכן כל עוד היהודים לא יחזרו אל עצמם ויתחילו לסלול את מסילת מעלה בית חורון (443) - רכבת לירושלים לא תהיה. הגשר אל תוך ההר יישאר לעד עוד אנדרטה למחיר "השלום".
בהתחלה דיברו על 3 מיליארד שקל וסיום ב-2010. עכשיו כבר מדברים על תקציב של תשעה מיליארד וסיום ב-2017. לך תדע כמה מיליארדים כבר הושקעו בגשרים ובמחלפים לשומקום. חלק מהגשרים כבר מוכנים אבל אף אחד לא מעז לומר שפשוט אין כסף לחצוב את כל המנהרות האלו.
כשכתבתי כאן את המאמר "שמאלנים יקרים", לא הכרתי את הסיפור הזה. מתברר שסכומי העתק לא מתבזבזים על פרויקטים ב"שטחים" אלא על פרויקטים שמנסים לעקוף אותם. בסופו של דבר מי שאיבד את חירותו המנטלית, מוצא עצמו מצטרף אל יהונתן פולארד מתחת לפני האדמה. זהו כנראה הרעיון האמיתי של שתי מדינות לשני עמים. הערבים מעל פני השטח והישראלים מתחתיו.
"... מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת וְאֶת-הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו' ב')
נא להמתין לטעינת התגובות
