הילד שזעק בדממה
עוד מעט, עוד ימים ספורים, יוכלו הוריו של גלעד לאסוף אליהם את בנם החבול והפצוע נפשית, לנשק כל תא בגופו, ללטף את שיערו ולהבטיח לו שמעכשיו הכל יהיה בסדר
כפי שמתחייב מהאתוס הכי נכון וצודק שיש, מערכי היסוד שבלעדיהם לא היו חיינו כאן מתאפשרים: לחברה הישראלית ולמנהיגיה יש אחריות בלתי ניתנת לערעור לא להשאיר מאחור אף חייל. עליה להילחם עליו ועל חייו, גם אם המחיר שיידרש לכך הוא כבד וכואב.
כולנו חייבים תודה גדולה לראש הממשלה בנימין נתניהו על שלא ויתר על הערכים הללו. זה המהלך שלו, בהנהגתו, והוא ראוי לכל שבח. עוד יגיע הזמן להתחשבנויות. לשאלות הקשות על האופן שבו נוהלו העניינים בחמש השנים האחרונות, ואם אי-אפשר היה לקצר את הסבל הנורא של גלעד שליט ומשפחתו.
אבל לא עכשיו. הימים הקרובים שהם ימי חג, קיבלו היום משמעות נוספת. עוד כמה ימים תיפתח הדלת הכבדה מנשוא שסגרה על שליט במקום שביו, קרני השמש הסתווית יחדרו אל המקום בו היה כלוא, והוא יצעד לחופשי, יחזור אל ביתו ויחל, לאט-לאט, לשקם את חייו.
אולי גם משפחת שליט תמצא שלווה
כמה חלמו הוריו להגיע ליום הזה. כמה חלמו רבים מאתנו לכתוב את המילים הללו, שבמהלך חמש השנים הארוכות הללו היו לא מעט רגעים, שסברנו שלא ייכתבו. לא בכדי הפך גלעד שליט לילד של כולנו. הילד שהלך וטרם חזר. הילד שזעק בדממה לעזרה, ואי אפשר היה להושיעו.
בקלטת האחרונה שהתקבלה ממנו כבר לפני כשנתיים הוא נראה רזה וחיוור, כפות ידיו שקופות, מבטו מפוחד. אבוד וחסר אונים הוא החזיק בעיתון שנועד להעיד על התאריך המדויק, ואף שהטקסט בפיו הוכתב על ידי שוביו, ונאמר על ידו בטון שקט, הייתה בו זעקה גדולה, שאז, בימים ההם, נדמה היה, שלמרות עוצמתה, אין מי ששומע אותה.
חמש שנים דן הציבור הישראלי בסוגיית המחיר שראוי לשלם עבור קיום אותו חוזה בלתי כתוב. מאות
אלפי אנשים צעדו יחד עם נועם ואביבה, היו איתם. אחר כך חזרו איש-איש לביתו ולחייו, והם נותרו כמעט לבדם, נחושים, עקשנים, כואבים. ככה זה הורים. אין מצב שהם יוותרו, ולו לרגע, על הילד שלהם.
והנה, עוד מעט, עוד ימים ספורים, הם יוכלו לאסוף אליהם את בנם החבול והפצוע נפשית, לנשק כל תא בגופו, ללטף את שיערו, להבטיח לו שמעכשיו הכל יהיה בסדר. הם יגנו עליו, ישמרו שלא יאונה לו רע, יילכו אתו יד ביד בדרך הקשה של ההחלמה והחזרה מהתופת. הם ידאגו שיאכל, יכסו אותו בשמיכה בלילות הקרים שעוד מעט יבואו. ואז, אולי, יוכלו גם הם למצוא לעצמם קצת שלווה. אולי אפילו לצחוק, לשבת עם כל המשפחה סביב שולחן השבת או החג, ולעכל שהכל מאחוריהם. הילד שלהם חזר הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם