לנסוע, כדי לא לשכוח
המתנגדים למסעות למחנות בפולין לא מבינים עד כמה נמצאת התקומה דווקא שם; מי שנסע, למד ונגע בעצבות מבין היטב מה אירע
אני חולק לחלוטין על אותם אנשי ה"אנטי". פולין היא יעד, שלטעמי לא צריך לשקול אם לבקר בו אלא יש חובה של ממש לבקר במקום. ערכית ומוסרית. מבחינתי מדינת ישראל צריכה להוסיף ולהקצות עוד כספים לטובת ביקור של בני ובנות נוער במקום. גם הורים צריכים לסייע לילדיהם במשימה וכן בני הנוער עצמם צריכים להתגייס ולעמול בשעותיהם הפנויות על מנת לגייס ממון ולבקר בפולין.
לא ברורים לי אלה המציגים את פולין תדיר כמקום משוקץ, אנטישמי ורודף יהודים. זה נכון שעל אדמת פולין התרחשה הזוועה האנושית, שאיימה להחריב את העם היהודי ולקבור אותו חיים. זה נכון גם שהיו פולנים, שהתעלמו והתנערו ממה שקורה על אדמתם, והיו גם מי שלא בחלו וטמנו ידם בצלחת הזוועות הרצחנית. אך חשוב לזכור ולהזכיר: כשלושה מיליון פולנים לא יהודים נרצחו והושמדו במלחמת העולם השנייה באמצעות ידיהם המגואלות והשטניות של הנאצים. אלפי פולנים הושיטו יד ליהודים, שהובלו לטבח בעריהם ובכפריהם, תוך כדי סיכון חיים פעיל שלהם ושל בני משפחותיהם.
הפולנים הם אלה, ש"מובילים" באחוז חסידי אומות העולם, אותם אנשים אשר עשו כל לאל ידם על מנת להציל ילד, להסתיר משפחה, להעביר מזון בסתר ועוד מקרים רבים של חסד אנושי. התייחסות אל הפולנים כאל קבוצה אנטישמית ורצחנית הנה בגדר גזענות, העלבה, בורות ומיותרת מיסודה.
הפולנים היום נחשבים לידידי ישראל של ממש. מרמת הממשל הבכיר ועד לתושבים, "פשוטי העם". בשנים האחרונות פגשתי פולנים רבים אוהדי ישראל, אנשים שמושטים יד מלטפת ודואגת לשלומנו כאן בציון. כמו בכל מקום, גם בפולין יש קיצוניים, יש יוצאים מן הכלל, יש שונאים ואתם יודעים מה – גם אנטישמיים. אבל הרוב המכריע שמח בשמחתנו וכואב בכאבנו.
עוד יותר מכך, עיירות וערים רבות בפולין עמלות במשך שנים על שיפוץ ושיקום של בתי כנסת, בתי קברות יהודיים, מדרשות ומוזיאונים, שנחרבו בתקופת המלחמה. ראיתי זאת בערים מזרחיות וקטנות כמו פינשוף וחימיילניק, ראיתי גם בערים צפוניות כמו גדנסק וסייני וכמובן שרואים את זה גם בערים המרכזיות כמו ורשה וקראקוב.
קשה להאמין אבל יש אפילו תיאטרון דובר יידיש בפולין, מסעדות המתמחות בהכנת מזון יהודי אותנטי, אומנים ומוסיקאים ישראלים מוזמנים ללא הפסק להופיע ומתקבלים באהדת אין קץ. וכן כעת אנחנו אפילו נמצאים בשלהי שנת ישראל-פולין, בה היו חילופי תרבות והשקעה פולנית מאסיבית, שמטרתה להגיע אל האזרח הקטן, אליך ואלי, ולאו דווקא במחוות מדיניות ראוותניות וטלוויזיוניות. מי ממדינות העולם "הנאור" השקיעו בשנים האחרונות כל כך הרבה על מנת
ואם אחזור אל שדות הקטל: כן, בשדות הללו העצבות רבה. שם רצחו וקטעו דורות רבים מלהתקיים. שם קברו ילדים חיים. גם את חלק מבני משפחתי. משום כך צריך לנסוע לשם. זרע התקומה של העם היהודי בעת החדשה נטוע היטב בשדות עצובים אלה, בהם לא הייתה תקווה, בהם היה יגון רב. ובכל זאת הצלחנו ועכשיו כל שנותר הוא להגיע, להיווכח, ללמוד ולהבין. אם תרצו - ממש לגעת. אין צורך בשנאת חינם.
ולמרות מטיפי האנטי-פולין, לשמחתי מידי שנה יוצאות מהארץ קבוצות ומשלחות רבות של בני ובנות נוער לפולין. יהודים מהארץ ומהתפוצות מתקבצים יחד, מעכלים ולומדים את שהיה ומחפשים פתרונים לעתיד. לעיתים זה נראה כאילו והם מהלכים בתוך מסדרון של אבטחה מוגדר ומוצק, ויכול היה להיות נחמד יותר ואפילו ראוי אם היו מאפשרים לאותם צעירים לטעום גם מפולין המודרנית והיפה, ביקור בין שדות ויערות מוריקים, אגמים שוצפים, ערים תוססות ועוד אתרים שיכולים להמחיש, כי תשוקת החיים נמצאת בכל מקום. זו גם הזדמנות לעורר ובאופן חיובי ומשלים רב-תרבותיות בצל מתח וגורל היסטורי. אולי זה נשמע כמו שילוב, שלכאורה סותר רעיון של אבלות, אבל מסתתרת בו גם תקומה ותקווה. כן, בפולין.
הכותב הוא במאי, עיתונאי ומרצה