פיק אנד זרוק: מיחזור מעולם אחר
כך התאהבתי במיון אשפה: זיכרונותיו של המאמן שחזר מהכפור הבלגי. לא עוצר בירוק, חלק ב'
- לא עוצר בירוק חלק א': איך שגלגל מתמחזר
- לא עוצר בירוק, חלק ב': שקט, מאירים
פחים להפרדת פסולת. הבלגים יודעים לכעוס. צילום: SXC
"כשרק הגעתי ללובן גרתי בבית דירות", מספר ג'ינו, "אחרי יום, לתומי, הורדתי שקית זבל והשלכתי אותה למכל גדול שהיה מתחת לבניין. למחרת חיכתה לי על דלת הדירה מדבקה ענקית שלא נראתה מבשרת טובות. השכנים כתבו 'איך אתה עושה דבר כזה, בגללך נשלם ביוקר'. מתברר שהפרתי את חוקי האשפה, וכל הבניין עלול לחטוף קנס. כשביקשתי ממנהל הקבוצה להסביר לי מה לעשות, הוא הסתכל עליי כמו על פרימיטיב שנחת מתקופת המערות".
ההסתגלות להפרדת אשפה לא היתה קלה: "התברר שצריך להפריד את האשפה לחמש שקיות בצבעים שונים. את השקיות קונים בסופרמרקט בהרבה כסף, זה תשלום סיבובי עבור שירותי פינוי האשפה. בהדרגה מתרגלים לזרוק כל דבר לשקית משלו-פלסטיק, זכוכית, נייר, אשפה רטובה וכו'. לכל שקית יש את יום האיסוף שלה. בינתיים מאחסנים את השקיות במרפסת קטנה, ובאשפה הרטובה מתפתחות מהר מאוד תולעים. אותי זה הגעיל, אבל כשסיפרתי את זה לבלגים הם ממש לא התרגשו. הם רגילים. המחויבות שם
לסביבה אדירה, זו דרך חיים".
הזמן, אומר ג'ינו, עשה את שלו, והמשפחה הישראלית החלה לפתח מנטליות בלגית: "עם הזמן באופן טבעי מייצרים פחות אשפה. כמעט אין שקיות ניילון רגילות-לסופר כולם באים עם סלים ועגלות. קונים דברים עם כמה שפחות אריזות, כי לזבל שאתה זורק יש מחיר. כשעברנו לבית פרטי, ביום הראשון זרקתי את הזבל לפח של בית אחר ברחוב. אחר כך גיליתי שלכל פח ולכל תושב יש ברקוד שלפיו הוא משלם לעירייה על פינוי האשפה לפי משקל. מזל שאף אחד לא ראה אותי, לזרוק אשפה לפח של שכן זו בעצם גניבה".
הנחיתה חזרה בישראל לא קלה: "מה שנראה לי אבסורד כשהגעתי לבלגיה הוא היום מובן מאליו, ולהפך. ממש קשה לנו לזרוק כל כך הרבה אשפה, אנחנו אוגרים הרים של שקיות עם זכוכית ונייר, אשתי לא מרשה לי סתם לזרוק אותם לפח. בסוף היא שמה את הכל באוטו ומצווה עליי למצוא מקום למחזר, אז אני מסתובב שבועיים עם מכונית מלאה זבל ובסוף זורק הכל לפח. מזל שאשתי לא רואה את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
