צמיג שעשוע: איך שגלגל מתמחזר
משטחי הגומי שמחליפים את החול המטונף בגינות הציבוריות היו פעם צמיגים. כך מנסה המדינה להרוויח שתי ציפורים אקולוגיות במכה אחת. לא עוצר בירוק, חלק א'
- לא עוצר בירוק, חלק ב': פיק אנד זרוק
- לא עוצר בירוק, חלק ג': שקט, מאירים
הצמיגים הממוחזרים הפכו למשטחים בגינות הציבוריות צילום: שי גרצמן
הו מקרה לא שגרתי שבו חומר טבעי נחשב למפגע סביבתי, בעוד שדווקא התחליף הסינתטי מקודם על תקן פתרון ירוק (וגם בטיחותי יותר). החולות ההיסטוריים הפכו לשירותים ציבוריים של כלבים וחתולים, למפגעי ריח ולמרבצי חיידקים מזהמים; על חיבתם המוגזמת של הדשאים למים נדמה שכבר אין צורך להרחיב.
הגומי, לעומתם, הוא אמנם חומר מלאכותי (וגם הצבעים והדבקים שמוסיפים לו לא נולדו בים), אבל השימוש בו מהווה סגירת מעגל אקולוגי: בגלגולו הקודם-תרתי משמע-פגשנו את הגומי הזה בדמות הצמיג של המכונית שלנו.
המטמורפוזה של הגלגל מתרחשת במפעל "אקו צמיג" שבאיזור התעשייה באשקלון. אין כאן יותר מדי תחכום טכנולוגי: מצד אחד נכנס צמיג, מהצד השני יוצאים פתיתי גומי שנערמים בשקים. את עיקר העבודה עושה מגרסה ענקית, שמצוידת ביער של להבים משוננים. הצמיג מושלך ממסוע לתוך לוע המגרסה, והלהבים מסתערים עליו כמו להקה של דגי פיראנה רעבים ומרסקים אותו ברעש גדול. בימי הזוהר של סרטי ג'יימס בונד אפשר היה לצלם כאן סצנה לתפארת.
חלק מפתיתי הגומי נוסעים לוייטנאם, היתרה נרכשת על ידי חברות ישראליות שמייצרות משטחים לגני המשחקים ולשימושים נוספים. יורם מועלם, הבעלים והמנהל, הקים את המפעל לפני כחודשיים בהשקעה של כשני מיליון דולר. הוא משוכנע שיראה בחזרה את ההשקעה, וצריך לקוות שהוא צודק: ההיתכנות הכלכלית של מיחזור הצמיגים חיונית להצלחתו של חוק מיחזור הצמיגים, שנכנס לתוקף לפני כשנתיים ומנסה לפתור בעיה קשה שרבצה על הסביבה הישראלית עשרות שנים.
50 אלף טון צמיגים
על פי ההערכות, כשלושה מיליון צמיגים יוצאים משימוש בישראל מדי שנה. יואב גואל, הממונה על יישום החוק במשרד להגנת הסביבה, אומר שמחקרים מצביעים על כך שבעל רכב פרטי מחליף בממוצע צמיג אחד בשנה, ולזה צריך להוסיף תחלופה גבוהה של צמיגי משאיות ורכבי עבודה.
צמיגים למיחזור צילום: SXC
במקרה הטוב, כשהצמיג מגיע לאתרי הטמנה מסודרים, הוא תופס נפח רב; במקרה הרע, הצמיגים מושלכים בהמוניהם בשטחים פתוחים והופכים למטרד סביבתי: הם מתמלאים מים ומשמשים בית ליתושים, או מועדים לשריפות ענק עתירות עשן ופיח. לא במקרה שריפת צמיגים הפכה לחלק בלתי נפרד מהפגנות בשעריהם של מפעלים סגורים.
החוק מטיל את האחריות לאיסוף הצמיגים על היבואנים: כיום הם מחויבים להוכיח שלפחות 50 אחוז מהצמיגים שיובאו על ידם הוטממ נו או מוחזרו; המכסה תעלה בהדרגה בשנים הקרובות, ובעוד חמש שנים 85 אחוז מהצמיגים אמורים להיות ממוחזרים. אשרי המאמין.
כדי שזה יקרה, המיחזור צריך להיות רווחי. זה לא מובן מאליו: בכל העולם מפעלי המיחזור סובלים מצניחה בביקושים ובמחירים של חומרי הגלם. המיתון העולמי וקץ השתוללות הבנייה לרגל האולימפיאדה בבייג'ין הותירו מפעלים רבים למיחזור פלסטיק באירופה עם מלאי עצום ובלי קונים, מצב שמטיל צל גדול על המשך שגשוגו של המחזור.
יואב גואל מהמשרד להגנת הסביבה טוען שבתחום הצמיגים אין מקום לדאגה: בשוק הישראלי, הוא אומר, יש ביקושים ל-50 אלף טון צמיגים ממוחזרים
בשנה, ומפעל יכול למחזר רק 20 אלף. אז יש מקום לפחות לשניים.
הבעיה השנייה היא האכיפה. כדי שלמפעל כמו אקו צמיג תהיה עבודה, המשרד להגנת הסביבה צריך לדאוג שהצמיגים באמת יגיעו למיחזור ולא יושלכו בוואדיות. יואב גואל מודה שהשנה הראשונה לחוק לוותה בחבלי לידה קשים-באתרים רבים בדרום עדיין אפשר להיתקל בהררי צמיגים בלי אבא - אבל משוכנע שהאכיפה עלתה על פסים מסודרים. יורם מועלם מקווה שזה נכון. הוא לא נכנס לעסק הזה לשם שמים. "אני לא מתכוון להתחסד", הוא אומר, "הרי אנחנו פה בשביל להוסיף עוד קומה לחשבון הבנק".
לפני שיבנה את הקומה השנייה, מועלם יצטרך להסדיר את הראשונה: כדי לקבל רישיון עסק קבוע עליו למלא אחר שורה של דרישות שהציב בפניו המשרד להגנת הסביבה. בינתיים הוא מסתובב בין מגדלי הצמיגים שבחצר המפעל, ובוחן אותם בחיוך. כבעל ניסיון עשיר בעולם הרכב והמוסכים, הוא יודע להבחין מתי צמיג באמת סיים את חייו ומתי הלקוח יצא פראייר: "כשאתה רואה את הצמיגים הטובים שמגיעים לפה", הוא אומר, "אתה מבין שהמוסכניקים כל הזמן עובדים על הנהגים. התוצאה היא שלי יש יותר עבודה".
נא להמתין לטעינת התגובות
