הרווקים בוכים בלילה
בניגוד לרושם המקובל, הביצה היא מקום לא קל. לא צריך את 'סרוגים' כדי לדעת שלשוכני הביצות יש משהו עצוב בעיניים. אפשר פשוט לטייל בערב שבת ולראות את המבטים הנוגים המשתקפים בעיניהם של נושאי הפשטידות. שי דורון מסיר את המסיכה הנוצצת מהביצה הירושלמית
צילום: רותם דותן
ברגע אחד הפקק משתחרר, ועם אכילת תפוח העץ לקראת ההנג-אובר של יום המחר הסכרים נפרצים והכאב מפעפע. האיפור מתערבב עם הדמעות והעובדות מציפות את ההכרה. הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה. הוא מבולבל, נבוך ויודע היטב שמאחורי ההצגה של 'החיים הנפלאים בביצה' מסתתר בוץ טובעני של עליבות נפש.
בניגוד לרושם המקובל, הביצה היא מקום לא קל. מי שמכיר אותה מעט יודע שהיא יושבת על חבית חומר נפץ של משברים אישיים, ורבים מתוכה חיים במתחים וחרדות גדולים. לא צריך את 'סרוגים' כדי לדעת שלשוכני הביצות יש משהו עצוב בעיניים. אפשר פשוט לטייל בערב שבת ברחובות קטמון ונחלאות ולראות את המבטים הנוגים המשתקפים בעיניהם של נושאי הפשטידות המשחרים לציד.
-הביצה היא מקום נפלא-
הטענה כי בביצה "אפשר לבחון את הדברים מחדש, לצאת מהמסגרות השמרניות שלעתים מעיקות מאוד ולסטות מהתלם הקונפורמיסטי" הוא קולית ורלוונטית בגיל 20 אחרי הצבא, אבל כשהיא הופכת למצב קיומי ומתמשך היא פתטית ונבובה. יש שלב חיים, שבו אדם רוצה להגיע למי מנוחות ולשלווה נפשית ומאוזנת. לסלק את המחשבות הטורדניות של 'איזה מן דתי אני', 'איך אני מגדיר את עצמי', 'מה אלוהים רוצה ממני' וכל העיסה הדביקה הזו.
זוג רווקות מטביעות את יגונן
אין ספק שהמסיבות בשכונה לא רעות בכלל, הפאבים של נחלאות משובחים וכל הפק"ל שירושלים מציעה יחד עם אווירת הקומונה אכן מפתים. אבל מה לעשות, אחרי כמה חודשים הקסם נגמר, העניין ממצה את עצמו ומי שאינו קל דעת מתחיל להבין שאי אפשר לתרץ מהלכים שלמים בחיים ב'בגלל שזה קול'. חוץ מכמה בודדים שמעדיפים לעשות בפסח 'סדר חברים' עם בני גילם בלבד, ולהם רק אאחל רק - שיהיו בריאים.
יש כאן הרבה, זה נכון. יש קהילות של לימוד פתוח, ערבי שירה, סדנאות תנועה, פיוטים ותיאטרון. זה אומנם דבר מבורך, אבל לא כשמדובר בכסות לוואקום פנימי גדול ובניסיון להציג חיים תוססים ועשירים כטריק הסחה מהאמת המביכה. פעילות רוחנית ותרבותית אובססיבית,
עשויה לעתים לנבוע מריק פנימי גדול. הסיבה שהיוגה-שמוגה והשירה תופסים בשכונה היא לא בגלל איזה רנסנס תרבותי של השנים האחרונות, את יונה וולך כבר למדנו בבית הספר.
אותה ריקנות-כסות היא גם אחת הסיבות ל'דוסים שהתחילו לשתות' רק בגיל 23. כמעט בכל ביקור בפאב ה'סלואו משה' בנחלאות אפשר למצוא זוג רווקות מטביעות את יגונן בטיפה המרה לאחר שאחת מנחמת את רעותה בעקבות עוד דייט כושל.
על פי אבן שושן, ביצה היא "מקום של בוץ, מים רדודים עומדים ואדמה טובענית". כיף להיות בה בטיול ולהתפעל מהנרקיסים והנרקיסות לתקופה קצרה, אבל אחרי שהיתושים מתחילים לעקוץ והריח בוחש את המוח, צריך לדעת מתי לצאת משם.
שי דורון הוא כתב ב"כל הזמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
