דוח העוני הסביבתי: זיהום בחסות החוק
הדוח השנתי של "אדם, טבע ודין" מציג כשל שלטוני המוביל למטרדים סביבתיים באוויר, בקרקע ובמים. חקיקה חלקית ומיושנת, העדר תקנות, אי ישום הסמכויות המופיעות בחוק והפעלה אנטי סביבתית שלהן – אלה מאפשרים יד כמעט חופשית למזהמים
עם הארכת הזיכיון למפעלי ים המלח, עד לשנת 2030 , תוקנו בשנת 1995 חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים באמצעות חוק זיכיון ים המלח במטרה להכפיף את פעילות מפעלי ים המלח להסדרים החלים בחוקים אלו.
יחד עם זאת, על מנת להמתיק את הגלולה המרה למפעלי ים המלח, חוקקה מדינת ישראל במקביל בשנת 1994 חוק הוראת שעה שמטרתו לתת למפעלים הכשר שמהותו הזכות לכרות, להרחיב או להרוס כדי לנצל את אוצרות ים המלח, ללא התהליך המובנה של אישור תוכניות הקבוע בחוק התכנון והבניה.
פעילות המפעלים משני צידיו של ים המלח תורמת יחדיו לכ-35% מסך גרעון המים הנוכחי. בנוסף, השטחים הפתוחים באזור האגן הדרומי מופרים בהיקפים גדולים כתוצאה מפעילות מפעלי ים המלח בשטחי הזיכיון, שיצרו טביעת רגל נופית באזור לאחר שנים של פעילות אינטנסיבית בניצול משאבי הטבע.
כך, חקיקה אנטי סביבתית מספקת הטבות מרחיקות לכת למפעלי ים המלח ומובילה לירידה מתמדת במפלס מי הים.
ממפעלי ים המלח נמסר בתגובה ש"החברה פועלת מכח חוק הזיכיון אך חוק התכנון והבניה חל עליה. בנוסף החברה פועלת בהתאם לתנאים ברישיון העסק ולהוראות המשרד להגנת הסביבה. על פי דוח של המשרד להגנת הסביבה משנת 2006 הגורם המרכזי לירידת המפלס הוא מניעת הזרמת מים מהירדן לים עקב שימושים לצרכים אחרים כגון חקלאות ושתיה בישראל, בירדן ובמדינות נוספות. השפעת מפעלי ים המלח על מאזן המים היא 9% בלבד.
לדבריהם, "רק בזכות פעילותה של מפעלי ים המלח מתאפשר קיום האגן הדרומי של ים המלח שלחופיו שוכנים כל בתי המלון באזור. אלמלא השאיבה של המפעל היה האגן הדרומי מתייבש. דווקא קיום הבריכה הוא הגורם המונע את התפתחות הבולענים בחלק הדרומי של ים המלח".
לגבי השפכים הסניטריים שהוזרמו על פי ההיתר, מסרה החברה שהיא פועלת בהתאם לתנאים ברישיון העסק ולהוראות המשרד להגנת הסביבה.
דוח "אדם טבע ודין" לעוני סביבתי לשנת 2008 מתמקד בגורמים מזהמים בחסות החוק. הדוח מציג תמונה עגומה על פגיעה קשה בסביבה הנובעת מרפיסות שלטונית בישראל.
"רפיסות זו נובעת ממערך חקיקה חלש, ישן וחלקי ומאפשר לבעלי הון ולקבוצות אינטרס לעשות בסביבה כבשלהם והנפגע העיקרי הוא הציבור שמשלם בבריאותו ובאיכות חייו", אומרים באגודה.
הדוח מפרט את הכשלים המרכזיים בחקיקה ובישומה שמאפשרים מצב בלתי נסבל זה, מצביע על הנפגעים מהזיהום
"לחידלון השלטוני, גם בעניין זה, יש מחיר, ומי שמשלם אותו הוא הציבור, בראש ובראשונה בבריאותו ובחייו, אך גם בנזקי רכוש ובמונחים כלכליים", אומרת מנכ"לית "אדם, טבע ודין", ציפי איסר-איציק. לדבריה, הכלכלה הירוקה המתפתחת בעולם, כבר הוכיחה מזמן שהרבה יותר זול למנוע את הזיהום ואת משבר האקלים מראש, מאשר לשאת בנזקיו בדיעבד.
את הדוח המלא ניתן לקרוא כאן.
"משבר המים הפוקד אותנו אנו גזירה משמיים. הוא תולדה של אוזלת יד ממשלתית המתפרסת על פני שנים רבות והעדרה של מדיניות יד קשה למניעת זיהום מקורות המים", נכתב בדוח. "גם זיהום הים אינו תופעה שנגזר עלינו לחיות עימה, אלא תוצאה של רפיסות מצד הועדה למתן היתרי הזרמה לים, המאשרת כמעט כל בקשה המגיעה לפתחה, וכתוצאה מהעדר הטלתם של היטלי הזרמה המחייבים את המזהם לשלם, כנדרש בחוק".
כך למשל, החוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים אוסר הזרמות של שפכים לים ואת החריג – הזרמה לים על פי היתר, אותו נותנת ועדה בין-משרדית למתן היתרי הזרמה לים, שבראשה עומד נציג המשרד להגנת הסביבה.
אולם, התהפכו היוצרות ווכמעט כל בקשות ההזרמה לים המובאות לפתחה, מאושרות. בשנת 2007 רק שתי פניות מתוך מעל 70 פניות לקבלת היתרים, נדחו.
גם נחל הקישון מזוהם במשך שנים כתוצאה מהזרמת שפכי תעשייה כימית המוזרמים אליו בהיתר אותה הועדה הבן-משרדית. שפכים אלו מכילים מזהמים רבים, ביניהם מתכות כבדות, דלקים ושמנים, וכמויות גדולות במיוחד של נוטריינטים (מלחי דשן).
בדוח השנתי נטען ש"למרות העובדה שלאור מטרותיו ותכליתו של חוק מניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים, תפקידה של הועדה הוא לפעול להפחתת זיהום הים ורק כחריג – להתיר זיהום ים לתקופה מוגבלת ובתנאי שאין בהזרמה פגיעה חמורה בסביבה הימית ובבריאות הציבור. כאמור, בפועל הועדה חוטאת לתכלית הסמכות שהוענקה בידה בחוק".
אין לנו בישראל עדין חוק המחייב שיקום קרקעות מזוהמות. משום כך יש לנו לא מעט מתחמי קרקע מזוהמים ומסוכנים, כמו מתחם תע"ש רמת השרון, תע"ש נוף ים, בסיס מש"א בית דגן, בסיס חצור ועוד.
חוק תכנון ובנייה חסר ומיושן מוביל למחסור בשטחים ציבוריים פתוחים בערים ולהעדרן של ריאות ירוקות במרכזי הערים שתורמות לשיפור איכות האוויר בהן.
כך, ממוצע שטח פתוח לתושב עירוני בישראל עומד על כ-0-3 מ"ר בעוד שבמדינות המפותחות בעולם הממוצע מגיע עד לכ-14 מ"ר לתושב.
דוגמא לכך היא תל אביב. מרכז העיר סובל ממחסור אדיר בשטחים ציבוריים פתוחים. למרות מחסור זה מאושרות תכניות ללא שטחים אלו או בהקצאה מעטה בלבד. אחת התכניות המשמעותיות הינה "השוק הסיטונאי", לפיה יוקמו 1,625 יחידות דיור במגדלים או ברבי קומות.
או תוכניות הבנייה המתקדמות בשכונת פלורנטין שעתידות לכלול מעל ל-500 יחידות דיור כמעט ללא שטחים ציבוריים פתוחים.
מערך חקיקה דל ומיושן המוביל לכך שאיכות האוויר בישראל ירודה ואינה עומדת אפילו לא בתקני איכות האוויר המיושנים המחייבים בה כיום. כשל זה יחד עם מערך התכנון הכולל את הועדה לתשתיות לאומיות מאפשר את הקמתם של מתקני תשתית עתירי השלכה על הסביבה, בהליך מהיר שממנו נושל הציבור כמעט לחלוטין, והדוגמא הבולטת היא תכנונה של תחנת כוח פחמית באשקלון.
נא להמתין לטעינת התגובות
