הלחימה בעזה: כך זה נראה מהצד הפלסטיני

מאז שצה"ל החל את המבצע קיבלנו כמה שיעורים, רובם רעים אך מה שטוב בהם – לומדים לשרוד. ספואת כחלות מספר על חייו בצל הלחימה

ספואת כחלות, עזה | 10/1/2009 14:11

חוויות רבות עובר האדם בחייו, חלקן רעות חלקן טובות, ומכל חוויה הוא לומד משהו. במלחמות, בדרך כלל, החוויות הן רעות, אבל מה שטוב בהן הוא שהן מאלצות אותך להסתגל לתנאים. להתאקלם. לשרוד.

פלסטינים צופים בהריסות מבנים ברפיח שבדרום רצועת עזה. צילום: אי-פי

מאז שהצבא הישראלי החל את המבצע בעזה, קיבלנו כמה שיעורים כאלה. למדנו. ניתוק החשמל היה השיעור הקשה ביותר. מחפשים חלופות, נרות, גז, גנרטור. לומדים לעבוד עם מה שיש. אחר כך ניתקו את המים. אצלנו בבית, שלא כמו ברוב הרצועה, המצב הכלכלי לא רע ויש כסף למצרכים.

לכן דאגתי לאספקת מים מהרגע הראשון של ההתקפות הישראליות. וגם אוכל קניתי. והרבה. הלכתי לשוק ולמרכולים וקניתי כל מה שיכולתי: ממתקים, ירקות, פול, חומוס, עדשים. כל מאכל שיכול להזין אותנו בצורה הטובה ביותר בשעת משבר. אבל, כמו שאומר השיר הערבי: "לא כל מה שיאחל האדם ישיגהו, וינשבו הרוחות במה שלא תחפוצנה האוניות". גם אם האדם מוצא את כל מה שנפשו חפצה, המציאות משתנה וטופחת בפניו.

מאז היום הראשון לפעולה הקרקעית, ולאחר שביליתי לילה ארוך ללא שינה, הצלחתי להירדם בחמש לפנות בוקר. ברקע, סימפוניית ההפגזות הישראליות המתמשכות בכל איזורי הרצועה. אתה מתרגל לפיצוצים עד שאתה מתחיל כאילו לחפש את הקצב. אולי זה יעזור לך להתעלם, אתה אומר לעצמך. אז נרדמתי למרות הפיצוצים. מה העיר אותי? בן דודי, אנאס, שעמד מתחת לבית שלנו וצעק.

קמתי מבוהל. הוא גר באיזור שהצבא הישראלי פלש אליו רגלית, אז חשבתי שהוא בא לבשר חדשות רעות. מה קרה, שאלתי אותו, איפה דודי אבו-חאלד? הוא אמר לי שהדוד נס על נפשו מההפגזות. אביו ואחיו, סיפר, מנסים להצטרף אליו. לאחר שעות ספורות הגיעו הדוד וארבעת ילדיו, שתי בנות ושני בנים. הודיתי לאל שהם בריאים ופיניתי להם חדר. המשפחה שלי. פליטים. ואני המקלט שלהם.

חיים משותפים בבית

שלושה חדרי שינה יש לנו בבית. וחדר אורחים וסלון. הנה עוד שיעור. הסתדרת עם החשמל, ארגנת מצרכים. עכשיו תתמודד עם הדבר הכי קשה: הבלתי צפוי. המשפחה הכפילה את עצמה בלילה אחד. מה שהפסיק ליומיים מספיק ליום. עכשיו נראה אותך חכם.

צעד ראשון, סידורי מקום ולינה. פה דווקא אין בעיה. כי מאז שהתחילו ההפגזות הילדים שלי לא ישנים בחדרים שלהם. כולם ישנים איתנו, בגלל הפחד מהפיצוצים. אחר כך, למהר עם בן דודי אנאס לשוק. עוד מצרכים, לקנות כל מה שאפשר. הנה עוד שיעור. לא לחשב, פשוט לקנות את כל המצרכים שאתה יכול להרשות לעצמך.

סדינים ושמיכות, גם פה כבר היינו מוכנים מראש. עוד בתחילת המבצע הוצאנו כל מה שיש לנו, בגלל הקור ובגלל שאין חשמל.

אז דודי וארבעת ילדיו קיבלו סדינים, קיבלו שמיכות וקיבלו חדר אחד לישון בו. נשאר חדר אחד פנוי. כאילו ידענו שיום למחרת יהיה שידור חוזר של מה שקרה היום.

אותו מקרה, הולכים לישון עם סימפוניית התותחים, קמים בבוקר לקולות מצוקה מחוץ לבית. הפעם הייתה זו דודתי, שהגיעה עם שלושת ילדיה ועם כלתה. גם הם ברחו מפגזי התותחים הישראליים, שרבים מהם נפלו בבתי אזרחים.

מיום ליום אתה לומד. אוכל יש. סדינים ושמיכות יש. מקום יש. ובאים עוד ועוד אנשים. עוד פליטים. ממכה למכה, האדם לומד. הסתגלות. עכשיו יש לי אחריות גדולה יותר. עכשיו אני עומד בראש משפחה מורחבת. אז מקיימים פגישה משפחתית דחופה. יש חיים משותפים לנהל בבית. צריך לחלק משימות.

50 פיתות, זה מספיק?

התחלנו בסוגיית המים. דבר ראשון קנינו כמה גלונים. אחר כך אספנו בקבוקי קוקה קולה ריקים והטלנו על אנאס את האחריות לאיסוף המים. סיכמנו עם שאר בני הבית על החיסכון במים, כך שהשתייה הייתה מחושבת, ומי שרצה להיטהר לפני התפילה הלך לעשות את זה במסגד.

ילדים פלסטינים בעזה צילום: אי-פי-אי

גם הגברים שנזקקו לשירותים נאלצו ללכת למסגד, כדי לחסוך מים בבית. הנשים השתמשו בחדר השירותים בבית. מטעמי חיסכון במים, החלטנו כי הן ינקו את השירותים,יורידו את המים באסלה, רק פעמיים ביום, בצהריים ובלילה לפני השינה.

מים סידרנו. חשמל למדנו. מקום התמודדנו. מטלות חילקנו. והבלתי צפוי? כאילו כדי לוודא שלמדתי את השיעור של אתמול, הגיעו ביום השלישי בן דודתי אבו אל-נור עם אשתו וחמשת ילדיו. עכשיו אנחנו יותר מ-30 נשים, גברים וילדים בבית. עכשיו יש אתגר.

בקבוקי הקוקה קולה כבר לא הספיקו, אז הגדלנו את מספר האחראים לאספקת המים. עכשיו, כל מי שיכול הביא מים בכל שעה ומכל מקום. הטלנו על בן דודתי, מוחמד, על אחיו אוסאמה ועל אבו אל-נור לחכות כל היום במאפיות ולהביא פיתות לילדים.

הם הצליחו להביא שלוש שקיות של 50 פיתות כל אחת. אבל הן לא הספיקו אפילו ליום אחד. ומה עושים עכשיו גם עם הילדים? הם אינם יכולים לשחק בשכונה ולא יכולים לצפות בסרטים מצוירים בגלל ניתוק החשמל. כל מה שנותר להם לעשות זה לאכול.

מחכים לעוד ילד

אז אשת דודי, אום חאלד, המליצה מההתחלה להפחית במאכלים הצורכים גז בישול ולהסתפק בממרחים כמו ריבה, זעתר וביצים, שאינם חסרים כרגע. יש מחסור בגז בישול ברצועה, ולמזלי הצלחתי לקנות בשוק השחור שני בלוני גז, שהוברחו דרך המנהרות, במאה דולר כל אחד. לכן אום חאלד, שהיא מורה לאנגלית במקצועה, אחראית על ניהול משק הבית והמפקחת על מצרכי האוכל ואופן הכנתו.

דודי, אבו חאלד, מבלה את רוב יומו בהאזנה לרדיו, עוקב אחר חדשות. הוא דואג מאד לביתו, שבנה בכסף של 30 שנות עבודה שלו ושל אשתו במדינות המפרץ. כשהוא משתעמם מהחדשות הוא יורד למסגד ומתפלל. לאחר מכן, מחפש בקבוקי קולה ריקים ומקור מים.

דודתי, אום מוחמד, דואגת לבעלה שסירב להתפנות מביתו עד לרגע זה ומעדיף למות בו. היא נושאת רדיו קטן ומאזינה לכל מהדורת חדשות, עוקבת אחר שמות הבתים שהופגזו ומעת לעת מבקשת מבנה שיתקשר לשאול על אביו. היא מאושרת בכל פעם שהוא מצליח ליצור עמו קשר ולשמוע שהכל בסדר.
זה היום השני שאום אל-נור מטפלת בבנה החולה. היה לו חום גבוה ואף אחד לא יכול היה לקחת אותו לרופא. אמו עמדה מעל ראשו יומיים והחליפה לו תחבושות לחות על מצחו. היום ירד החום וכולם הרגישו הקלה.

ומה עם המשפחה שלי? אשתי אימאן בהיריון. אמורה ללדת ב-20 בינואר. היא יולדת רק בניתוח קיסרי. בימים אלו, היא מבלה בטיפול בחמשת ילדינו. רוחצת אותם באמצעות חתיכת בד טבולה במים. "זה עדיף מכלום", היא אומרת. מדי פעם היא מתקשרת לחברותיה ומבררת לגבי רופאים שעשויים לבצע בה את הניתוח הקיסרי בתנאים האלה. היא הייתה אמורה ללדת בבית החולים הפרטי עאוודה בג'בליה, אך לאור המצב הנוכחי זה בלתי אפשרי. מצד שני, בתי החולים האחרים מלאים בפצועים ונפגעים ואין בהם מקום.

ילדיי מבלים את זמנם במשחק עם שאר הילדים. הם תמיד שואלים עליי, כי מצב החירום בו אני חי בבית ובעבודה הסיח את דעתי מהם. משעות הבוקר אני עוזב את הבית ופוקד את העיר ואת תושביה במסגרת עבודתי כעיתונאי, מבקר בבית החולים שיפא, הקרוב לביתי, כדי להתעדכן בהתפתחויות השטח האחרונות. נפגש עם עמיתיי הכתבים, מחליפים מידע על בשטח ועל ההתפתחויות המדיניות. מדי פעם אני קופץ למשרד של אחת תחנות הלוויין הערביות ומשתמש במחשב ובטלפונים.

היום היה יום מיוחד. באר המים הקרובה לביתי קיבלה קצת נפט, שהפעיל את הדינמו, החשמלי. אספנו כולנו את בקבוקי הקולה הריקים והגלונים ובשרשרת אנושית, מיד ליד, מילאנו אותם והעברנו אותם הביתה, שם רוקנו אותם לתוך מכלית גדולה, וכך קיבלנו 500 ליטר של מים. הישג חשוב.

בצהריים נפוצה השמועה על "תהדייה" זמנית, משעה אחת ועד ארבע אחר הצהריים. ניצלתי את הזמן והלכתי עם דודי לנחם אבלים בבית בן דודי, יוסף, שנהרג אמש. זו הייתה הזדמנות לראות את בני המשפחה והקרובים. הדודים ובני הדודים. בן דודתי מוחמד ניצל את ההזדמנות וקפץ לבדוק מה שלום אביו שסירב להתפנות מביתו. כשהגיע, הוא גילה כי אחד הפגזים הישראליים נפל בתוך ביתם וחדר את גג הבית. הפגז לא התפוצץ. אביו ניצל.

ניצלתי את הזמן ללכת לניחום אבלים

ילדיי מבלים את זמנם במשחק עם שאר הילדים. הם תמיד שואלים עליי, כי מצב החירום בו אני חי בבית ובעבודה הסיח את דעתי מהם. משעות הבוקר אני עוזב את הבית ופוקד את העיר ואת תושביה במסגרת עבודתי כעיתונאי, מבקר בבית החולים שיפא, הקרוב לביתי, כדי להתעדכן בהתפתחויות השטח האחרונות. נפגש עם עמיתיי הכתבים, מחליפים מידע על בשטח ועל ההתפתחויות המדיניות. מדי פעם אני קופץ למשרד של אחת תחנות הלוויין הערביות ומשתמש במחשב ובטלפונים.

היום היה יום מיוחד. באר המים הקרובה לביתי קיבלה קצת נפט, שהפעיל את הדינמו, החשמלי. אספנו כולנו את בקבוקי הקולה הריקים והגלונים ובשרשרת אנושית, מיד ליד, מילאנו אותם והעברנו אותם הביתה, שם רוקנו אותם לתוך מכלית גדולה, וכך קיבלנו 500 ליטר של מים. הישג חשוב.

בצהריים נפוצה השמועה על "תהדייה" זמנית, משעה אחת ועד ארבע אחר הצהריים. ניצלתי את הזמן והלכתי עם דודי לנחם אבלים בבית בן דודי, יוסף, שנהרג אמש. זו הייתה הזדמנות לראות את בני המשפחה והקרובים. הדודים ובני הדודים. בן דודתי מוחמד ניצל את ההזדמנות וקפץ לבדוק מה שלום אביו שסירב להתפנות מביתו. כשהגיע, הוא גילה כי אחד הפגזים הישראליים נפל בתוך ביתם וחדר את גג הבית. הפגז לא התפוצץ. אביו ניצל.