רבותי, ההיסטוריה חוזרת
קריאת תמלילי העדויות של קציני צה"ל הבכירים בוועדת אגרנט מובילה למסקנה שהלקחים לא נלמדו. שטח צבאי
חברי ועדת אגרנט שבדקו את כשלי מלחמת יום הכיפורים. צילום ארכיון: לע''מ
עמוד אחר עמוד, עדות אחר עדות והדבר שמושך אותי אל העדות הבאה הוא מה שעולה מהדפים הרבים. מתוך העדויות נדמה כי למרות שמאז מלחמת יום הכיפורים ועד למלחמת לבנון השנייה חלפו 33 שנה – צה"ל לא למד דבר וחזר על אותן טעויות.
נדמה כי בחלק מהעדויות איש לא היה שם לב אם מישהו היה מחליף את שמות המפקדים בתקופת מלחמת יום הכיפורים לשמותיהם של המפקדים ממלחמת לבנון השנייה. רבות דובר על עבודת התחקיר המקיפה שביצע צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, אולם גדולתו של ארגון היא היכולת לא רק לתחקר אלא גם ללמוד מהטעויות, ללמד ולדאוג שלאורך השנים דבר לא ישכח.
העדות הראשונה שתפסה את עיניי הייתה של מפקד גדוד 50, סגן-אלוף יורם יאיר (המוכר יותר בכינוי יה-יה – א.ב), שלימים טיפס בסולם הדרגות והשתחרר מצה"ל בדרגת אלוף. יאיר הגיע היישר מסיני כדי למסור את עדותו בפני הוועדה. עדותו התרכזה בתיאור הקרבות ובחילוץ הפצועים, אך הוא לא חסך בביקורת.
יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון דאז, ד"ר שמעון אגרנט, שאל את הקצין הצעיר מהם הלקחים שהוא חושב שצריך להפיק מהמלחמה. סא"ל יאיר השיב וביקש בראשית דבריו לציין את הדבר החיובי שראה – והוא מצא רק אחד כזה. "קודם כל נקודה אחת שמחה, היחידה למעשה שהיא חיובית - אותן הפלוגות שעבדנו איתם. שהיו פלוגות אורגניות של חטיבה 188 וחטיבה 7, פלוגות סדירות שהכירו את הקו. הכירו את המוצבים, את העמדות, והיה קל לעבוד איתן. היה קל ליצור איתן שפה משותפת. זאת הנקודה החיובית היחידה שאני יכול לציין מתוך מסכת הלקחים".
לאחר מכן, עבר סא"ל יאיר להתקפה: "התחמושת, הנשק, המזון והמים, לא היו מאורגנים ללחימה. המצב במוצבים היה מוזנח בדרך כלל. זאת המסקנה הכי חשובה לדעתי, לא היה ברור לאף אחד, לא במוצבים, לא במפקדת הפלוגה, לא במפקדת הגדוד, לא במפקדת החטיבה מהי המטרה של המוצבים. מהי המשימה שלהם. הבעיה היא, ולנו זה מציק כאנשי חי"ר בצנחנים, שהנושא של חי"ר ונשק הוזנח במשך שנים".
טליק: נראיתי אז יוצא דופן וטיפש
אחרי שקראתי את עדותו של סא"ל יאיר, עברתי לקרוא את עדותו של האלוף ישראל טל (טליק – א.ב), שהיה באותה תקופה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל. האלוף טל נשאל מדוע לא לחץ במעמד השיחות עם הרמטכ"ל לגייס חיילי מילואים עוד לפני תחילת המלחמה.
טל השיב: "לא לחצתי. כי בפגישות האלה היה ברור מה אני חושב והיה ברור שאני חושב אחרת. אני רוצה להגיד עוד משהו לוועדה - הלא זה היה לפני יום כיפור ומי שאז נראה כיוצא דופן וטיפש זה אני. לא ההיפך. אני בפירוש אמרתי לוועדה, ואם לא אמרתי אני רוצה להגיד את זה, היום אני יודע שעשיתי טעות ואני מצטער. ברור שאסור היה לי להתנגד ככה.
והייתי צריך לבקש לערער. לבקש להופיע בפני דרג יותר גבוה אולי. בחכמה לאחר מעשה אני יודע".
ושוב, הטענות הללו נשמעות מוכרות מהעדויות שנשמעו אחרי מלחמת לבנון השנייה? גם לי.
באשר להנחה שחיל האוויר מסוגל יהיה להתמודד עם איום הטילים, על כך אמר האלוף טל: "אני באופן אישי, גם לפני יום כיפור, טענתי שאנחנו מבססים את התכניות שלנו על פיקציה. כי חיל האוויר לא יכול להתגבר על הטילים. אבל היות וההנחה שלי ראשית לא הוכחה ולא נתקבלה, וחיל האוויר העריך הוא כן יוכל, התוכנית האופרטיבית שלנו הייתה שחיל האוויר משמיד את הטילים ואח"כ משתתף בקרב היבשתי".
דדו: אין לי ספק שהיו מרגלים
לאחר מכן הגעתי אל עדותו של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו – א.ב), שהתבקש להסביר מדוע לפי דעתו הקדימו המצרים את שעת התקיפה מהערב לצהריים.
הרמטכ''ל דוד אלעזר במלחמת יום כיפור. צילום ארכיון: דובר צה''ל
אלעזר השיב: "בהחלט כן, ויותר מזה. אין לי ספק שמצב כוננות ג' שהוכרז ערב היום הכיפורים נתן הרבה אינדיקציות שיש לנו מצב כוננות. כי בדרך כלל זה דבר מאוד לא מקובל שכלי-רכב ייסעו בערב יום הכיפורים. כלי-רכב צבאיים בכמות יותר גדולה ושיקראו לחיילם סדירים חזרה לנסוע ביום הכיפור. כך שאם היה בארץ מישהו שזה תפקידו...".
חבר הוועדה והרמטכ"ל לשעבר, פרופ' יגאל ידין, קטע את דדו: "ויש להניח שיש".
דדו: "אני בטוח שיש".
אגרנט:"שיש מה?".
דדו: "שיש מרגלים. אני לא יודע כמה ובאיזה דרג. על אחדים אני אפילו יודע. כך שבתזה שלך – האם אפשר היה לדעת שפה התחילה הכוננות, אפשר היה לדעת שפה התחילה הכוננות".
שרון לא מרים ידיים
עמוד אחר עמוד, עדות ועוד עדות, ככל שאני בקריאה אני מבין זאת טוב יותר ממה שהבנתי עד כה – ההיסטוריה פשוט חזרה על עצמה. אלופי צה"ל במילואים, אלו שמתחו ביקורת על צה"ל של 2006, צדקו. כעת נותר לי רק לחפש את נקודות האור שעולות מהעדויות.
אחת מנקודות האור הללו שריגשה אותי הייתה הדאגה של מפקד אגדה 143, אלוף אריאל שרון, ללוחמים הנצורים במעוזים בתעלה. שרון הדגיש בפני חברי הוועדה: "בעיני הדבר הזה של פינוי האנשים הנצורים, אני ראיתי אותו כאחד הדברים החשובים ביותר שצריך לעשות אותם באופן מידי. אני רוצה רק להזכיר שזה לקח לנו שנים בצה"ל, עד שהגענו למצב שלא עוזבים נפגעים ולא עוזבים אנשים בידי אויב. לנושא הזה יש חשיבות עליונה".
האלופים אריאל שרון ושמואל גורודיש במלחמת יום הכיפורים צילום ארכיון: חום גוטמן
כאילו לא די בכך, שרון מספר על הירידה בביטחון העצמי של צה"ל וחייליו, באמונה שיוכל להגיע להישגים הנדרשים. שרון מספר על תחושת המסוגלות לנצח שנפגעה: "וכאן אולי אומר משפט אחד: אני חושב שלא הייתה תחושה בשלב הזה, והתחושה הזו לא הייתה לצערי עד סוף המלחמה, או כמעט עד סוף המלחמה. שבמלחמה הזו אי אפשר לגבור על המצרים במאמץ של אוגדה אחת".
בעדותו לא חוסך שרון ביקורת מהדרג הצבאי בכיר, שלא קיבל תמונה ברורה מהשטח. " אינני יודע אם תמיד לכל האוגדות הייתה תמונה ברורה, אבל לדרג הבכיר לא הייתה תמונה ברורה על הנעשה בשדה הקרב", פוסק שרון בפני חברי הוועדה. "אני משוכנע לחלוטין שאם אלוף הפיקוד היה רואה באותו בוקר מה שאני ראיתי למשל, הוא לא היה נותן בשום פנים ואופן פקודה לאוגדה 143 (האוגדה עליה פיקד שרון – א.ב) לרדת דרומה. בשום פנים ואופן".
לקראת סוף עדותו מבקש שרון לשאול את עצמו שאלה, ובאותה הזדמנות גם להשיב עליה.
"הייתי רוצה להוסיף עוד דבר, שהיה כללי לכל המלחמה והייתה לו בהחלט השפעה. הייתי שואל את עצמי את השאלה: אם חשבת שאסור להוציא את האוגדה, מדוע לא לחמת כך עם הפיקוד?", שואל שרון. ותשובתו: "היו הרבה דברים שקשורים באווירה כללית. זה היה דבר שלא הייתי מורגל בו. כשהייתי מנסה לשכנע הייתי מקבל תשובה גסה וחותכת. היו אומרים לך זו עובדה וזהו. היו סוגרים לך את המכשיר וסותמים לך את הפה".
תקשיבו לאלופים במילואים
אמנון ליפקין שחק וקצינים במלחמת יום כיפור מיקי צרפתי
מה שעוד ברור הוא שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה שוב, אם צה"ל לא יטמיע את הלקחים. תקשיבו לאלופים במילואים, שנדמה שהם לא "מחוברים" למערכת הצבאית ומתריעים בפתח מפני הכישלון הבא.
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא האם התקשורת היא זו שגרמה לצה"ל לשכוח את ההיסטוריה, או שלתקשורת יש תפקיד חשוב להזכיר לצה"ל את מה שהוא כבר שכח.
נא להמתין לטעינת התגובות
