בירת הזבל: מלחמת הרשויות נגד משליכי הפסולת הפיראטים בירושלים
רגע לפני שירושלים נקברת מתחת לפסולת, הרשויות נזכרו להילחם בקבלנים המזהמים. כולל ראש העירייה אורי לופוליאנסקי, שהסתכן בהעמדה לדין פלילי. לא עוצר בירוק, חלק א'
- לא עוצר בירוק, חלק ב': תאכל ותהיה גדול
- לא עוצר בירוק, חלק ג': תנו למחשבים לישון
פסולת הבניין הפכה כבר מזמן למפגע לאומי. בירושלים סובלים ממנה במיוחד. קחו חצי שעה, וצאו לסיבוב בשכונות הבירה: אי אפשר להחמיץ אותה. במורדות, בוואדיות ולמעשה בכל שטח פתוח באזור יער ירושלים, אבו טור, עיסאוויה, מלחה - בכל המקומות האלה, ובעוד רבים אחרים, תפגשו גיבובי ענק של בטון, מלט, טיח וברזלים, עיסה דוחה שיושבת על הנוף כמו פצע מוגלתי.
המציאות שעומדת מאחורי הפיכתה של בירת ישראל - ואזורים רבים אחרים במדינה - לרצף של הררי פסולת, פשוטה ומקוממת: מסירת פסולת בניין באתר הטמנה מוסדר עולה כ-45 שקל לטון. הרבה יותר קל לקבלן לעצור את המשאית על שפת הכביש, להסתובב עם הגב למדרון, ולפרוק את המטען אל תוך הוואדי, שעד מהרה תצמח בו גבעת זבל חדשה.
"שלא תהיה טעות", אומר אביתר כהן, "מאוד נוח לנו להיתקע עם הדימוי שמדובר רק בקבלנים ממזרח ירושלים שמצפצפים על הסביבה. איפה. בפרויקטים הכי יוקרתיים במערב העיר, שמנהלים אותם יהודים עשירים עם עניבות, אומרים לקבלן לחתוך הוצאות בכל מחיר ומעלימים עין מהדרך שבה הוא עושה את זה".
רגע לפני שבירת ישראל תיקבר סופית מתחת לתילי הפסולת, קרה הלא ייאמן: ארבע רשויות החליטו לשלב ידיים, תקציבים וכוח אדם, ולצאת למלחמת חורמה בתופעה. המשרד להגנת הסביבה שם על השולחן עשרה מיליון שקלים, מינהל מקרקעי ישראל הוסיף שישה, רשות הטבע והגנים שלושה ועיריית ירושלים תרמה שני מיליון. שיתוף הפעולה הזה אינו מובן מאליו: עיריית ירושלים, למשל, התעלמה במשך שנים מהבעיה, ואילצה את המשרד להגנת הסביבה לנופף לעברה בצווים ובאיומים. כשראש העירייה לופוליאנסקי זומן לשימוע בטרם העמדה לדין פלילי, הוא הבין שכדאי לשנות כיוון.
המזהמים לא מתייאשים: פה ושם כבר אפשר לראות שמישהו הביא מברג גדול ופירק את המעקה. משחקי החתול והעכבר מגיעים לשיאם באתרי ההטמנה הפיראטיים - שטחים פתוחים, לעתים נכסי טבע יפהפיים, שמושכים אליהם עשרות ואף מאות משאיות ביום. אנשי העירייה
"בתקופת התנ"ך, כל מי שעלה מכיוון ים המלח נכנס לירושלים מכאן", אומר כהן ומצביע על הגיא הזרוע עיי פסולת. "יש תוכניות לעשות כאן גן לאומי, ועכשיו צריך להחליט אם אנחנו רוצים שהכניסה ההיסטורית לעיר תהיה דרך מזבלה או דרך גן פורח".
המקומות הספורים שבהם הרשויות כבר רשמו הצלחה יוצרים תחושה שהמלחמה הסיזיפית הזו לא אבודה. מאפיק נחל הגיחון, למשל, פינו בשנים האחרונות עשרות אלפי טונות של פסולת בניין - שחלקה הגדול הופנה לשימוש חוזר. במקום נטעו עצי זית צעירים ונוצרה פינת חמד של טבע עירוני.
אבל שוני גולדברגר, ראש מחוז ירושלים במשרד להגנת הסביבה, יודע שאין טעם במרדף מיוזע מגבעה לגבעה - כאן דרוש פתרון מערכתי: "המטרה שלנו היא להסדיר את הנושא מהיסוד. למעשה לא צריך להמציא שום גלגל, אלא ליישם את החוק הקיים. אנחנו עומדים להכניס את כל קבלני השיפוצים וקבלני הבניין תחת החוק לרישוי עסקים. ברגע שלכל מכולה שעומדת מתחת לבניין יש מספר עסק, אפשר לדרוש מהקבלן שיראה קבלות על פינוי לאתר מוסדר.
בקרוב יתחילו לעבוד שישה פקחים במשרה מלאה, שיפטרלו בעיר עם רכבים 24 שעות ביממה, ואם ייתקלו במכולה לא מזוהה יחרימו אותה מיד. רק ככה אפשר יהיה לשים סוף למערב הפרוע שבו מתנהל התחום הזה".
גם הארכיטקט עמירם קפלן, האחראי לפרויקט מטעם עיריית ירושלים, מסכים שהמפתח טמון במיסוד והסדרה של ענף השיפוץ והבנייה. השאלה היא אם יש סיכוי שזה יקרה לפני שאדם עם זקן לבן יופיע, רכוב על גבי חמור, בשערי ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
