קמפ דיויד, מלחמת יום כיפור ואנחנו
הציר עליו ממוקמות מלחמת יום כיפור והסכמי השלום עם מצרים, משרטט את הדרך בה איבדו מנהיגנו את האידיאולוגיה הציונית
הקמת מדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול של הציונות. חיפשתי מילה חזקה יותר מ"הצלחה" ולא מצאתי. אינני יודע אם יש בעולם תנועת שחרור לאומית שהגשימה את מטרתה בצורה מדהימה יותר מהציונות. לקבץ את חלקי הגווייה המתפוררים הללו, לאחר השואה, אל חבל ארץ מיוסר ומיושב ברוב ערבי המבקש לסיים את מלאכת התליין הגרמני – ומתוך מלחמה בלתי אפשרית בעליל להפיח רוח חיים בגוויה הזו ולהקים כאן מדינה מודרנית - האם יש להצלחה שכזו תקדים היסטורי?
היום אנו חשים שכל זה מתפורר. יעיד על כך יותר מכל האחוז המבהיל של בני ראשי הממשלות בישראל שבחרו להסתלק מכאן. ולא, לא מדובר רק באולמרט. זה לא קורה רק כי בדרך הטבע יש לבנו של ראש ממשלה יותר קשרים ואפשרויות טכניות. זה קורה כי למי שנמצא למעלה אין פתאום על מי להישען.
"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". מכאן – מהמקום בו נמצא האזרח הקטן, נדמה שיש הרבה שכבות הגנה. יש מדינה, ויש צבא וכל מני מערכות חינוך ובריאות וסעד וכלכלה, בקיצור נדמה לאיש הקטן שיש לו אבא. אבל שם למעלה, בקצה הפירמידה, יש חלון קטנטן שרק ראש הממשלה וסביבתו הקרובה יכולים להגיע אליו ולהציץ החוצה.
מה בדיוק ראה שם שרון כשאמר את המשפט הרע הזה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"? הוא הרי היה כבר בכל התפקידים לפני שהפך לראש ממשלה, הוא ידע את כל הסודות, שום חידוש לא התחדש לו פתאום. אבל עכשיו הוא הגיע לחלון הקטנטן ההוא שממנו מציצים אל מחוץ לפירמידה. ומה הוא ראה שם? הוא ראה שם יער של פירמידות ענקיות. אמריקה, ורוסיה, ואחמדינג'אד, וכל הפירמידות המוסלמיות מסביב.
זה לא שהוא לא ידע עליהם קודם לכן, אבל קודם היה מעליו את בגין, או את רבין, לפני שאתה מספר אחת אתה לא מסתכל מחוץ לפירמידה – אתה מסתכל למטה אל תוך הפירמידה וסומך על הרוח שמקרין המנהיג שלמעלה. הפירמידה שבראשה עמד בן-גוריון הייתה הרבה יותר קטנה מזו שעמד בראשה שרון, אבל לבן-גוריון הייתה הרוח והוא הקרין אותה למטה. לרוח הזו קראו ציונות והיא הייתה יותר גבוהה וחזקה מכל הפירמידות שמסביב – וזה כל הסוד.
מה ששרון ראה כשהגיע למעלה
לכן קיבלנו את הסכם קמפ דיויד ואחריו את אוסלו ואת כל תהליך ההתפוררות שאנו עדים לו. זו פשוט מכירת חיסול של מנהיגים שאינם מאמינים ביכולתנו להמשיך כאן ומבקשים להתאיין בדרך הכי פחות כואבת. אגב, מי שאומר את הדברים בצורה המפורשת ביותר הוא אברום בורג שכבר אימץ לעצמו אזרחות צרפתית. להזכירכם, מדובר במי שכיהן כיו"ר הכנסת, יו"ר הסוכנות ועוד.
השאלה היא כיצד זה תנועה אדירה שכזו, עם הישגים פלאיים שכאלה, מגיעה בתוך 60 שנה למצב שבו ראש הממשלה מציע לחלק את עיר הבירה בגלל טרקטוריסט מג'אבל מוכאבר. כיצד זה ממשלה בישראל מתיישבת ברצינות ודנה ברצינות בחוק פינוי פיצוי – כלומר הפרטת האידיאולוגיה לכסף. מה קרה לנו?
ובכן לא קרה לנו שום דבר. מנגנון ההשמדה העצמית תמיד היה שם, בציונות, והיו ענקי רוח כמו הרב קוק, אורי צבי גרינברג ושבתאי בן דוב, שידעו לצפות את התהליך גם בשיא תפארתה.
כי המטרה שהציבה לעצמה הציונות הייתה שגויה. המטרה הייתה לנרמל את עם ישראל. עיתונאי אוסטרי מתבולל נשלח לסקר את משפט דרייפוס וראה כיצד הקצין המתבולל שנעצר באמצע מירוץ סוסים בעיצומו של יום הכיפורים, הוא ראה כיצד הקצין המתבולל הזה שהגיע אל פסגת המעמד החברתי במדינת החירות האחווה והשוויון, כיצד הקצין הזה פוגש שוב את יהדותו – באי השדים.
אז הוא הבין, הרצל, שהתבוללות לא תפתור את הבעיה. שלא נתחמק מהזהות שלנו על ידי התבוללות, ושלא נתקבל אל משפחת העמים הנאורה אם לא נהיה נורמליים – כלומר אם לא נקים לנו מדינה ככל העמים. וזה כל הסיפור של הציונות.
בואו ונהיה נורמליים. נמצא לנו "מקום תחת השמש" (ובמקור האנגלי: "מקום בין האומות"). שם נקים מדינה ככול המדינות, נהפוך לעם ככל העמים, וביום שבו תוקם המדינה תיגמר האנטישמיות – כך ממש חזה הרצל. אגב, למי שהבין את הרמיזה במשפט הקודם צריך להיות ברור שביסודו של דבר, אין הבדל בין הימין הישראלי לשמאל הישראלי. המחלוקת בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון וממשיכיהם לא הייתה בעניין עקרון הנורמליות אלא בדרכים להגשמתה.
ועכשיו מתוך סערת מלחמת השחרור קמה מדינת ישראל, וכולם ממתינים להתגשמות חזון הנורמליות שלנו. שנים קודם לכן היו אנשי 'ברית שלום' שמכוון האוניברסיטה העברית בירושלים הזהירו כי המימוש המדיני של הציונות יוביל למלחמה בערבים וישיג מטרה הפוכה – ההיטלרים המודרניים יגידו שהם נגד הציונות לא נגד היהדות, אבל בסופו של דבר האחמדינג'אדים החדשים יבטאו את אותה אנטישמיות.
אז היו מי שהתנגדו להקמת המדינה, העדיפו "ציונות רוחנית", כי הבינו שחזרת עם ישראל להיסטוריה לא תנרמל אותו אלא רק תדגיש את שונותו. אבל למזלנו בן-גוריון לא השתכנע ואת האמת הבסיסית שבטיעוני 'ברית שלום' הם כיסו כ"ציונות מעשית". כלומר עוד עז, ועוד דונם, ועוד ניצחון צבאי – נכניס להם עד שיתרגלו אלינו ויקבלו אותנו כמו כל עם נורמלי. "עדיפה שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח", אמר אז שר הביטחון דיין. ובמילים אחרות – אנו נגשים את חזון הנורמליות על ידי כיבוש הארץ.
מה שקרה במלחמת יום הכיפורים הוא תחילת החזרה אל רעיונות ברית שלום. התברר שבכח זה לא הולך וגם לא ילך. למרות הניצחון האדיר של ששת הימים הערבים לא מוותרים, ממשיכים להילחם ולא מקבלים אותנו. מאז מלחמת יום הכיפורים חזרנו לרעיונות ברית שלום, חזרנו לחפש את הגשמת חזון הנורמליות על ידי ויתור על הריבונות - לא על ידי כיבוש הארץ אלא על ידי מסירת הארץ. חשוב לזכור – לא הארץ היא חזון הציונות, הארץ היא רק כלי למימוש חזון הנורמליות. אפשר לממש את הציונות גם באוגנדה.
כשהיה בגין באופוזיציה, הייתה אשליה שהציונות המעשית עוד מחזיקה מעמד, לכן הפקרת סיני למצרים וחורבן חבל ימית צריכים היו להמתין למהפך ב-77'. תהליך דומה אירע לאחר הסכמי אוסלו. מי שציפה ל"ציונות" שתבוא מכיוון הימין ותחזיר את ישראל למסלול בו החלה – קיבל את מסירת חברון והסכמי וואי ולבסוף את ההתנתקות.
זהו הציר שעליו ממוקמות אצלי מלחמת יום כיפור והסכמי השלום עם מצרים. אגב, ההסכם הזה הביא לנו הכל חוץ משלום – אבל זה כבר נושא למאמר אחר. המשך הציר הזה על גרף הזמן מפחיד מאוד. כשהייתה אידיאולוגיה, ידעה ישראל הקטנה לחלץ את שבוייה מאנטבה ולתקוף אוניית ביון אמריקנית בשם ליברטי. כיום ישראל הגדולה והחזקה והטכנולוגית, אינה מסוגלת לחלץ חייל שבוי מעזה וודאי שלא להתמודד עם איראן.
חמור מכך – היא אינה מסוגלת להאכיל את רעביה ולעשות צדק עם ניצולי השואה שעוד חיים בקרבה. אחמדינג'אד צודק – אנו בסכנת כליה. כדי להיחלץ מן הסכנה אנו זקוקים למנהיגות שתראה משם בדיוק את מה שהיא רואה מפה – מנהיגות הנשענת על אידיאולוגיה שהוכיחה את עצמה כאידיאולוגיה נצחית השורדת את כל חבלי הזמן. לפחות בשלושת אלפי השנים האחרונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
