בגידה ועונשה. גרסת קצב
בגידה באשתך או במדינה לא תמיד נחשבת לעברה. במקרה של קצב, אלו הסיבות שהפכו את האיש ראוי לעונשו
לא הלינץ' התקשורתי והמשפטי שהסתיים בשבוע שעבר בהקראת פסק הדין, שיכנע אותי שמשה קצב התנהל בצורה מכוערת בעניינים שהשתיקה יפה להם. הרושם שהתקבל גם אצל אדם כמוני שהתאמץ לא להקשיב לצרמוניה שאפפה את הסיפור מתחילתו, היה, שנאמנות לאשת נעוריו, לא היתה נר לרגלי נשיאה השמיני של מדינת ישראל. אם אכן נכון הרושם הזה, די לי בכך בכדי לסבור, שראוי האיש לעונשו.
דא עקא – שעל פי הפארמטרים הללו, כלומר הטרדה ובגידה, צריכים היינו לדרוש עונש דומה, למנהיגים רבים בעבר ובהווה ובהם נשיאים, ראשי ממשלות, שרים, שופטים עליונים וכמובן בכירים ביותר במערכות הביטחון.
אלא שבמרחב התרבותי שבו אנו מתנהלים, בגידה באשתך או בכל דבר אחר – כמו המדינה למשל - כלל אינה נחשבת לעברה. אם גנבת אלפי מסמכים סודיים מצה"ל, לא תשבי אפילו יום אחד, אבל אם גנבת את כרטיס האשראי של הרמטכ"ל – תשב עשר שנים. לכן כשהחל ציד המכשפות נגד הנשיא, שננסה עוד מעט להסביר את סיבותיו, צריך היה למצוא האשמות אחרות חוץ מבגידה וכך הגענו להכרעת דין שאין בה כל צל של ספק.
אני לא מקבל שנאנסת "תהפוך עולמות" כלשון בית המשפט, בכדי לחזור ולעבוד אצל האיש אצלו "נאנסה" ועוד תשלח לו מכתבי אהבה וכל זה לא יעורר ספק סביר אצל שלושה שופטים. אני גם לא מקבל שמשפט צדק יכול להתנהל בתנאים שנוצרו, מתוך חיסיון ואיסור פרסום על פרטי החקירה והתנהלות בדלתיים סגורות. אינני מביא דוגמאות נוספות רק בכדי לשמור את המאמר הזה מן הגוון הצהוב שמאפיין את ההתעסקות בנושא.
למרות ששום דבר לא יכול היה להיות מוכח, ולמרות שהיה כאן הרבה יותר מספק סביר, צריך היה להיות שופט עשוי פלדה בכדי לזכות את קצב באווירה שנוצרה. מאז התגייסותה הנחרצת של מערכת המשפט למימוש טיהורה האתני של רצועת עזה מיהודים – כזכור לא נמצא אז שופט צדיק אחד בסדום שהתפטר מתפקידו - ובכן מאז החורבן ההוא אינני מחפש יותר שופטים כאלה בישראל.
מה הוליד את ציד המכשפות הזה ומדוע קצב ולא כל השאר. אז קודם כל זה ממש לא רק קצב. הסיפור של חיים רמון היה דוגמה נוספת לאותו עניין. וגם הסיפור של ניצב בר לב. שני אישים שממש אינם כוס התה שלי. אצל שניהם היתה התנהגות מכוערת מאוד ללא רבב חוקי שהובילה ללהטוטנות
המצע התרבותי שבו מתנהל כל הלינץ' הזה, הוא מצע המקדש את הבגידה. מדובר בתרבות של בגידה המתמודדת מול תרבות של נאמנות וכובשת מתרס אחר מתרס. בגידה בכל ממשות שהיא מתקבלת בברכה. מאלוהים שאליו אנו מתכחשים כבר 200 שנה לערך, דרך הלאום, הארץ, המדינה, הקהילה, המשפחה, האישה ועד לזהות המינית הפרטית.
הדבר האחרון שמעניין את הקואליציה הפמניסטית, תקשורתית, משפטית, פוליטית ותרבותית שחברה נגד קצב, הוא כבודן של הנשים. אם כך היו פני הדברים, לא ניתן היה להשתמש בגופן של נשים לקידום מכירות ולבוש פרובוקטיבי היה לא תקין פוליטית לא פחות משהו לא תקין הלכתית.
הנקודה הפנימית שאליה חוברת כל הקואליציה הנרחבת הזו, היא המלחמה בממשות, הערעור הפוסט-מודרני של כל המהויות. הכל דמיונות, שר ג'ון לנון – שיום מותו נחגג כאן כיום רצח רבין לפחות. דמיין שאין מדינות, אין עמים, אין דתות (אלוהים), גן עדן או גיהינום (טוב ורע - שכר ועונש) – הכל כאילו כזה. אנחנו לא בוגדים, כי בעצם אין במה.
בכדי לממש את ה"חזון הזה" – צריך לתקוף את ההבדלות והסמכויות. כדי לברוא את העולם, את הממשות, את החיים, אלוהים מבדיל בין השמים ליבשה, בין הארץ והימים. החיים נוצרים כשהתא מתחיל להתחלק ולהתחלק. כח החיים הוא הכח לשמור על ההבדלות הללו, כלומר כוחה של הסמכות. בלי ההבדלה והכח הסמכותי השומר אותה במקומה יחזור העולם לתוהו ובוהו. עניינו של הפמניזם הוא כאמור ערעור המהויות על ידי שבירת הסמכות הבסיסית ביותר בחברה האנושית – זו הבונה את התא המשפחתי.
התוצאה היא שמהאישה מצופה להיות גבר ולכן היא שהופכת לקורבן הראשי של הפמניזם. כל שנותר מנשיותה הוא הגוף עצמו וזה הופך קורבן לגחמות האופנה האחרונות. פתאום כולן מקועקעות ונדחפות עד גיחוך אל ג'ינסים בלתי אפשריים. כל כך "עירבבו" אותה, את האישה גבר שלנו, עד שאת ההיגיון הפשוט ביותר שלא מפקירים עצמך לדולה ממין זכר אין היא מסוגלת להבין. אבל גם הגבר סובל. "אם הייתי אישה לא היו מאשימים אותי", הצטדק הדולה. לך תתווכח איתו.
גם הוא – הגבר - צריך להיות קצת אישה, לגלח את גופו, לתקוע עגילים ולהתקעקע. כבר אין מקום לאהבה, מלחמה ניטשת בין המינים, חרבות הפיתוי ניתכות זו בזו בכאילו סחבקיות של גיפופים ונישוקים במשרדים ובמקומות העבודה והבילוי עד שהעניינים יוצאים משליטה ושלל חוקים בלתי אפשריים מנסים, ללא הצלחה כמובן, להשליט סדר בתוהו ובוהו שנוצר. דומה שככול שרבים החוקים הבאים להגן כביכול על הנשים, כך עולה רף ההטרדות והאלימות הקשה כלפיהן.
במובנים רבים, האישה חזקה מהגבר וגם אמיצה ממנו. הפעילים המרכזיים במאבקיי הציבוריים, היו נשים. מבחינות רבות – בוודאי שמבחינת האינטליגנציה הרגשית – האישה גם חכמה מהגבר. אבל אם היא חכמה באמת – בסמכות הגברית הבונה את התא המשפחתי – היא לא תפגע. את הפמניזם, שהוא חלק ממכלול רחב של כוחות הפועלים לשבירת הסמכויות, המשפחה כמובן לא מעניינת, גם המדינה לא.
היתרונות הנשיים אינם באים לידי ביטוי במרחב הצבאי. שם יש צורך בגבריות דווקא. כל צבאות המערב כבר הבינו שגיוס נשים לתפקידי לחימה פוגע קשות בתפקוד הצבא וחזרו בהם מהעניין הזה. אבל הקואליציה שלנו חזקה במיוחד ושתלך המדינה לעזזל. את מחירה של טייסת אחת – טובה מאוד אני מניח – תשלמנה אין ספור בנות שצריכות עכשיו להיות גברים וישלמו גם חיילים שתקועים עכשיו באותו נגמ"ש עם בחורה בתוך מציאות בלתי אפשרית שבה מצופה מהם אחרי ככלות הכל – להילחם כגברים. "לשם אני לא נכנסת", אמרה נהגת הגי'פ למפקד שניהל את המרדף ובכך תם המרדף אחר המחבל. סתם סיפור אחד מני רבים ששמעתי ממקור ראשון.
והנה נפל לידי ה"קואליציה" הדג השמן ביותר למימוש "חזון" העולם ללא גבולות וסמכויות. גבר העומד בראש הפירמידה. הנשיא בכבודו ובעצמו. ולא סתם גבר אלא גבר מזרחי, מסורתי, ליכודניק – סמל כל הסמכויות ה"פרימיטיביות" שאנו מנסים לערער.
על הדרך נחזק את מעמד הרשות השופטת מול הראשות הנבחרת. את מעמד השמאל מול הימין שהעז לבחור נשיא מקרבו, את מעמד התקשורת שקצב תקף ישירות – קואליציה ממש לא קדושה התאחדה כאן מול האיש הזה. למשה קצב לא היה שום סיכוי – וכנראה גם לא הגיע לו.
אני לא אוהב כשדתיים מתחילים לעסוק בפנקסנות של בורא עולם. הכתומים אוהבים להראות שכל מי שהתעסק עם גירוש היהודים, שילם על כך מחיר. חייבים להודות שסטטיסטית יש בזה משהו. יש דין ויש דיין – אבל איש מאיתנו אינו יכול להבין באמת את חשבונותיו של הבורא והתעסקות בעניין הזה אינה מוסיפה כבוד למי שעוסק בזה.
אבל במקרה של קצב מדובר בתחושותיו של האיש עצמו. לאחר שהתפוצצה הפרשה, פגש בו פעיל מרכזי במאבק למען גוש קטיף. במפתיע וביוזמתו שלו – פנה אליו קצב ואמר לו: "אני לא אשם במה שמאשימים אותי אבל אני יודע שזה קורה לי בגלל האופן שבו התייחסתי אליכם". תובנה זו מעידה על יותר מהרהור תשובה אצל האיש והיא בהחלט עומדת לזכותו ולשבחו.
במחנה שהעלה את משה קצב לגדולה, היתה ציפייה שכשישראל הפכה לסדום וביצעה את האונס הגדול בקהילות גוש קטיף – תהיה לקורבנות כתף חמה מכוונו של בית הנשיא. נאמנות – כבר אמרנו?
אך נשיא המדינה בחר להעמיד עצמו לרשות קואליציית הבגידה והחורבן. "משהתקבלה ההחלטה עליכם לקבלה", אמר הנשיא לקורבנות בשידור חי ערב חורבנם. עתה, משנועצת אותה קואליציה את טלפיה בגופו שלו – ראוי שידרוש מעצמו את מה שדרש מהקורבנות ההם ויקבל עליו את הדין.
כשהכל יסתיים, אני מאחל למשה קצב חיים ארוכים של נחת ממשפחתו היפה. אחרי 120 שנה מחכה לו כנראה גן עדן. כי בעולם הזה הוא כבר קיבל את כל הגיהינום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם