פרשת שופטים: משפטים בל ידעום?
במשפט הישראלי, ניתן ביטוי משמעותי ורב משקל לערך חיי האדם ולכבודו. לפיכך, מדקדקים הרבה יותר בבירורים פרטניים של העדויות והראיות, קודם להטלת האשמה. הרב ד"ר יהודה ברנדס על פרשת שופטים
גם הדרישה הנלוית לכך, לקיים מערכת הוגנת של משפט צדק, "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד" אינה ייחודית לתורה. בשונה ממצוות אחרות שהן חידוש של תורת ישראל וממנה התפשטו גם לאומות העולם, הרי שמערכות משפטיות היו קיימות בעולם העתיק מסביבו של עם ישראל עוד קודם למתן תורה.
חוקי אשנונה וחוקי חמורבי שנוצרו בבבל בתקופה המקבילה לתקופת האבות, הן דוגמאות ידועות למערכות חוק עתיקות, שיש בהן גם לא מעט חוקים הדומים לחוקת התורה.
הכלליות של הצורך בתיקון מערכת משפט בא לידי ביטוי במצוות התורה עצמה. החובה לקיים "דינים", היא אחת משבע מצוות בני נח, דהיינו, מן המצוות המוטלות על כל המין האנושי, ואינן מיוחדות לישראל. התורה אינה מגדירה פרטי הלכות למערכת משפט שכזאת, וניתן לכל עם ולכל ציבור לבנות מערכת ההולמת את צרכיו, ובלבד שיהיה בהם חוק וסדר הגיוני וסביר, לא כחוקת סדום.
הכלל המשפטי "דינא דמלכותא דינא", מחייב לקבל את חוקי המדינה שבה יושבים היהודים, כאילו הם חלק מן המערכת המחייבת של משפטי התורה. גם הוא נובע מן ההכרה שיש בידי אומות העולם המתוקנות והתרבותיות אפשרות ליצור מערכת משפט סבירה והוגנת, המחייבת את כל אזרחי המדינה, ובכלל זה גם את תושביה היהודיים. כמובן, בדברים הנוגעים להנהגת המדינה ואין בהם סתירה למצוות ואורח חיים של תורה.
לאור זאת, מתעוררת השאלה, מה בין המשפט שהתורה מועידה לישראל לבין מערכות המשפט הכלל-אנושיות. הפסוק שעליו חוזרים מדי יום בתפילת שחרית: "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", מצביע על קיומו של הבדל משמעותי בין משפטי התורה וחוקותיה לבין משפטי אומות העולם. למעשה, נאסר על ישראל להזקק לבתי דין של נכרים, המכונים "ערכאות של גויים".
יהודים נמנעו מלפנות למערכת המשפט הנכרית, מלבד במקרים חריגים, בהעדר אוטונומיה שיפוטית לקהילה היהודית, כאשר נאלצו להזקק למערכת אכיפת החוק הנכרית של המדינה שבה ישבו היהודים, כדי לאפשר קיומו של סדר ציבורי בתוך הקהילה ולאכוף על מערערי הסדר ועבריינים את דרישות הקהל.
שאלה זו הטרידה את בעל מדרש התנחומא לפרשתנו. הוא מציג את שני הנתונים כסתירה: מצד אחד: "אתה למד שישראל וגוי שיש להם עסק זה עם זה שאסור לישראל לומר לגוי, לך עימי לערכאות שלכם, שהוא עובר בלאו, שנאמר: 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'". מצד שני: "והלא אומות העולם נצוטטו על הדינים, שהוא אחת משבע מצוות בני נח", ואם כן, סתירה היא: "ומהו 'ומשפטים בל ידעום'?" (תנחומא בובר שופטים א').
תשובת המדרש מעמידה את ההבדל על "דקדוקי הדין". לדבריו, המשפט העברי מדקדק הרבה יותר ממשפטי אומות העולם בדיני הראיות והעדות: בני נח נהרגין בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתראה, מה שאין כן בישראל לפי שדיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה, וכתיב: 'לא יקום עד אחד באיש... על פי שני עדים ...' וצריכין דרישה וחקירה...".
הנחת היסוד של המדרש היא, שבמערכת החוק ניתן ביטוי לערכי התרבות היסודיים של כל אומה. בכל מערכת משפטית יש התנגשות בין שני ערכים.
הערך של משטר וסדר, "מוראה של מלכות" שאלמלא היה קיים, "איש את רעהו חיים בלעו", וכנגדו הערך הקרוי כיום "כבוד האדם וחרותו". שממנו נגזרות זכויות, לעתים יש אומרים זכויות יתירות, לחשוד ולנאשם. התפקיד של ה"דינים" וה"דינא דמלכותא" במשפטי האומות, היא כינונו של סדר חברתי. החוק נוצר לשם המטרה הזאת ואותה הוא שם לנגד עיניו
לעומת זאת, במשפט הישראלי, ניתן ביטוי משמעותי ורב משקל לערך חיי האדם ולכבודו. לפיכך, מדקדקים הרבה יותר בבירורים פרטניים של העדויות והראיות, קודם להטלת האשמה. למרות שהגישה הרחמנית הזאת עלולה לפגום בתועלת הכללית של מערכת החוק לסדרי החברה.
מי שלומד את דיני הראיות במסכת סנהדרין ובחושן משפט, יכול להתרשם שההלכה מטילה מגבלות כה רבות על הדיינים, עד שקשה מאד להרשיע אדם ולהביאו לענישה מלאה בדיני התורה. ודאי כך הדבר בעונש מוות.
בית דין שהורג אחת לשבע שנים נחשב קטלני, ויש אומרים אפילו אם הורג אחת לשבעים שנה! כלל זה נוסח במשנה בתקופה שבה עונש מוות היה מקובל בעולם כעונש מצוי ושכיח למדי.
חכמים מוותרים על מימד ההרתעה של הענישה, ובלבד שלא להחטיא ולפגוע פגיעה מיותרת בחף מפשע, או אפילו בעבריינים שאין להענישם יותר מן הראוי. לכן, צריך להזהר מאד גם בעונשי מלקות וגם בעונשי ממון, שלא להפריז ולא ליטול מאדם יותר מכפי שהוא חייב ומכפי שהוא יכול לעמוד בו.
אמנם, עדיין יש לדון בשאלה מהי הדרך של התורה לפצות על החולשה הזאת, כדי למנוע אנדרלמוסיה ציבורית ולא לעודד פריעת חוק וסדר. אולם, יש להכיר תחילה בעובדה הבסיסית, שמשפט התורה, בשונה ממשפטי האומות, נותן ביטוי לתכונה המצופה מעם ישראל להיות "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
נא להמתין לטעינת התגובות
