פרשת עקב - פשעים ועברות קלות
הבעיה של המצוות הקלות והעבירות הקטנות היא כפולה, ראשית, קשה להמנע מהן בשל השגרה ושכיחותן המרובה, שנית, קשה בכלל לשים לב אליהן. הרב ד"ר יהודה ברנדס דורש בפרשת עקב
לא זו בלבד שהם מקיימים בדרך כלל את חמש הדברות האחרונות, שבין אדם לחברו, אלא שגם את הדברות הראשונות מקיימים במידה מרובה.
רוב בני האדם בחברתנו אינם עובדים עבודה זרה, אינם נשבעים בשם הא-ל לשווא, נחים ביום השביעי ומכבדים את הוריהם. אמנם, מצות השבת אינה נשמרת ככל פרטיה ודקדוקיה של ההלכה, אולם עצם רעיון השבת והמנוחה ביום השביעי התפשט עד מאד בעולם.
אכן, ענין האמונה בא-לקים עודנו פגום, ומצריך תיקון. לפי דבריו של הראי"ה קוק, התיקון הזה לא יבוא רק בדרך של "חזרה בתשובה" והכרה של כל העולם במלכותו יתברך, אלא קודם לכן מוטלת על חכמי התורה והאמונה מלאכה של הגדרה מחודשת של תפיסת האלקות, באופן המתאים לתביעות הגבוהות של בני זמננו.
הציור הפשטני והגשמי של אל דמוי אדם היושב בשמים שהספיק לדתיות ההמונים בימי הביניים, אינו תקף עוד בעת החדשה, עם ההתפתחות המחשבה המופשטת גם אצל הציבור הרחב. מכאן נובע תהליך החילון הכרוך בעקביה של ההשכלה, ולכן הדרך לתשובה עוברת קודם כל בעיצוב מחודש של תפיסת האלקות.
אבל, אם נתעלם מן הסוגיה הסבוכה הזאת של תפיסת מציאות ה', ניתן לומר כפי שפתחנו, שהעולם האנושי התרבותי קיבל את עשרת הדברות ומקיים אותן, באופן כללי.
מה, אם כן, היא מעלתו של עובד ה' על שאר הבריות?
התנחומא בתחילת פרשתנו התמקד ברעיון של "המצוות הקלות". הרעיון הבסיסי מוכר ללומדי חומש מפירוש רש"י. רש"י השתמש בדרשת התנחומא בפירושו למלים "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם" והסביר ש"עקב" מתייחס ל"מצות קלות שאדם דש בעקביו".
בלשונו של המדרש מוגדרות מצוות אלו כך: "אין בני אדם משגיחין בהם, אלא משליכים אותם תחת עקבותיהם, כלומר שהן קלות". על הפסוק בתהלים "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט ו), אומר המדרש בפרשתנו כך: "לכך היה דוד מתיירא מיום הין, והיה אומר: רבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה, שהן חמורות.
ממה אני מתיירא? מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לאו, מפני שהיא קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, לכך אמר: 'למה אירא בימי רע'". (תנחומא עקב א').
ספרי חסידות ומוסר עסקו הרבה בבעית המצוות הקלות, בהנחה שמרבית לומדיהם אינם חשודים על החמורות:
כך למשל כותב ר' ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית (של"ה): "ואנו כיום בעוונותינו מלאי עוון, אף מי שלא חטא בחמורים, מכל מקום הכל [נכשלים] באבק לשון הרע ובשיחה בטילה וביטול תלמוד תורה ובהרבה מדות מגונות ועבירות שאדם דש בעקביו.
"את הדברים הללו לא אמר רק כלפי שומעיו, אלא הפנה אותם בראש ובראשונה כלפי עצמו: "ועבירות שאדם דש בעקביו הם בלי מספר בעוונותיו הרבים, על כן אדם כמוני היום ראוי להיות בעל תשובה וכל ימיו בתשובה".
הבעיה של המצוות הקלות והעבירות הקטנות היא כפולה, ראשית, קשה להמנע מהן בשל השגרה ושכיחותן המרובה, שנית, קשה בכלל לשים לב אליהן. כלשונו של בעל השל"ה: "שאם
"והנה, חיפוש דרכינו – יש לדקדק מאוד בחומר הגזל, שאפילו שוה פרוטה נחשב כשופך דמים, והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה גם הוא גזלן, והסתכלות בעריות עוון פלילי הוא ונקרא נואף, ועוון לשון הרע גדול מנשוא, וכדי שלא יבוא לידי לשון הרע צריך האדם להרגיל עצמו להיות כאילם".
רבי אלימלך מליז'נסק מונה בספרו "נועם אלימלך" רשימה אחרת של מצוות קלות שאדם דש בעקביו: "שישגיח על עבירות שאדם דש בעקביו, שישמור עצמו מכעס ומחנופה, משקרים ורכילות ולשון הרע, משנאה מקנאה מתחרות, מגאוּת, מפניות, מהסתכלות בנשים, מדברים בטלים, מחמדת ממון שאינו של יושר, וכן בכל דבר ודבר ישגיח על עצמו בעינא פקיחא".
כשאומרים על מישהו שהוא גזלן או בלשוננו - שודד, חושבים על אדם שנכנס לבנק, פניו מוסתרים במסכה והוא מאיים בנשק על הפקיד ודורש לפתוח לפניו את הכספת.
אפשר כמובן להציע אוסף מגוון של דימויים נוספים שחלקם באים מן התקשורת המתארת את המציאות הקיימת בעולם הפשע, וחלקם מן הספרות והקולנוע, המתארים מציאות מדומיינת, אך מבוססת על המתרחש בשולי החברה.
בניגוד לגזלן הגדול, "גנב קטן" הוא מי שמנסה ל"פלח" משהו מן המכולת בלי לשלם. עם דימויים שכאלה, קל לנו לומר "שלום עליך נפשי", ולהרגיש ישרים והגונים, הרי מימינו לא גנבנו מאומה.
אולם על פי דין, גם מי ששרט את מכוניתו של הזולת בעת נסיון להשתחל מחניה ולא טרח להודיע ולהתחייב בתשלום הנזק, או מי שמנהל שיחות אישיות ממקום העבודה בלא רשות מן הבעלים, הוא גזלן. ודין פרוטה כדין מאה.
אחרי ההכרה בהגדרות האלה, מי יכול לומר על עצמו שלא נכשל מעולם באיסור גזל? האופנוען שעצר ליד מכונית וירה בנהג, או הבעל שדקר את אשתו בסכין והרגה, נחשבים אצלנו לרוצחים.
רוב בני האדם מזדעזעים מעצם השמועה מעשים שכאלה, ובוודאי שאינם מעלים על דעתם שאי פעם ינהגו כך, גם אם יהיו מאד כעוסים וממורמרים.
אבל חז"ל לימדונו ש"המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", וכאן התמונה שונה לחלוטין: החברה, כל חברה, גם המהוגנת והמנומסת ביותר, מלאה ב"שופכי דמים". מי יכול לומר שלא נכשל מעולם באיסור הלבנת פנים?
ברור, שעדיף להיות בצד של אלו המודאגים לקראת יום הדין מן העבירות הקלות שבידם, ולא בין אלו שצריכים להתוודות ולכפר על עבירות חמורות. ועם זאת, גם מצוות אלו מצוות הן, ו"אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות".
המודעות לקיומן של המצוות הקלות והעבירות שאנו דשים בעקבינו מדי יום ביומו, מחייבת ערנות ותשומת לב מתמדת. אפשר לנסח על פי השורש המוביל את כל הדרשה: הן מחייבות מעקב רצוף ויומיומי אחרי מעשינו, ועקביות בהקפדה על התנהגות ראויה ומדויקת.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
