הנרדף הסובייטי בארץ הסקי
20 שנה ישב הסופר אלכסנדר סולז'ניצין בורמונט היפה והשקטה, וכתב את יצירות המופת שלו. בלילה היה ישן עם קלשון בצד המיטה, למקרה שהקומוניסטים ימצאו אותו. מצב האומה
תמונתו של סולז'ניצין המת, מוצג לראווה במאוזוליאום במוסקבה, כמו לנין ואחרים בשעתם, היתה מסוג היקיצות המאוחרות המעמתות את המתבונן התמים עם הציניות של נציגי השלטון ושיקול הדעת התועלתני המנחה אותם. ולדימיר פוטין, ראש ממשלת רוסיה, ודימיטרי מדבדב, הנשיא, החליטו לחבק את הסופר המת. יורשי המנהיגים שהגלו אותו לגולאג - ואחר כך ממולדתו - חנטו אותו, הלבישו אותו במיטב מחלצותיו, הניחו אותו לראווה והזמינו את ההמון לעבור על פניו.
ההחלטה על הגלייתו של סולז'ניצין התקבלה ב-7 בינואר 1974, בישיבה חמוצה ורטנונית של בכירי השלטון הקומוניסטי במוסקבה. זמן קצר קודם לכן למדה החבורה המרירה הזאת כי "גולאג ארכיפלג" מאת סולז'ניצין הוגנב למערב וראה אור בצרפת ובאמריקה. יורי אנדרופוב, אז ראש הקג"ב, הציע להגלות את סולז'ניצין ואת משפחתו למערב. כאשר התקבלה הסכמתו של קנצלר גרמניה וילי ברנדט לקלוט את הסופר, עלתה המשפחה על מטוס ועזבה לגרמניה. סולזניצ'ין ישב שנתיים בשווייץ ואז עשה את המהלך היותר מפתיע בחייו. הוא עבר להתגורר באמריקה.
סולז'ניצין ומשפחתו התיישבו בבית גדול על חלקת אדמה רחבת ידיים בעיירה בת 1,300 תושבים, קאוונדיש שמה, בדרום מדינת ורמונט. אחת המדינות היפות, הצפוניות, המושלגות, המטופחות והעשירות באמריקה. סולז'ניצין מיהר ובנה בית נוסף סמוך שהפך למעון העבודה שלו, הרחק מהמולת הילדים ומרעש הטלוויזיה. כהרגלו, ישן עם קלשון ניצב ליד מיטתו. חייו לימדו אותו שלעולם אינך יודע מי ידפוק בדלת.
כמקובל בצפון-מזרח אמריקה, שבה האקלים וטבע התושבים מכתיבים אי התערבות מוחלטת בחיי הזולת, סגרה קאוונדיש שורות סביב סולז'ניצין. תושב הכבוד שלה היה מוגן בקשר שתיקה של קהילה שסירבה להראות לעולי הרגל הרבים היכן הוא גר, ואף הציבה שלט: "כאן לא עוזרים להגיע לבית סולז'ניצין".
כ-20 שנה התגורר סולז'ניצין בורמונט, ועדיין קשה להבין כיצד הגולה הרוסי הדוגמטי, בעל הדיאלקטיקה הקשוחה, מצא שקט נפשי דווקא באמריקה. הוא לא הרבה להשתתף בחיי הקהילה, אבל היה מגיע לאסיפות כאשר היה לו מה לומר. כמו בפעם שבה עמד לפני מארחיו ואמר להם: "העם הרוסי עורג ליום שבו ישתחרר מכבלי הקומוניזם. כאשר
סדר היום שלו היה נוקשה כמו הגותו. יקיצה בשש בבוקר, כוס קפה, שולחן הכתיבה. הפסקה לארוחת צהריים והמשך עבודה עד השעות הקטנות של הלילה. רק כך אפשר היה להגיע לכמויות הבלתי נתפסות שכתב באותן שנים. היה לו מגרש טניס. חלום בורגני ישן. הוא לא שיחק הרבה, אבל המגרש היה חשוב לו. עדות להצלחתו. אבל הוא לא היה חמדן. כל התמלוגים מספרו המכניס ביותר "גולאג" תועלו לקרן חברתית שניהלה אשתו נטליה.
לורמונט הגיע הזוג סולז'ניצין עם ארבעה ילדים - ירמולאי, סטפאן, יגנאט ודימיטרי טורין. הילדים התנפלו על אורח החיים האמריקני כמוצאי שלל רב. פוטבול ובייסבול, נשפי סיום וקולג'ים יוקרתיים. ילדים הישגיים, מתוחים עד הקצה בין רקע סובייטי למתירנות מערבית. הם ניצלו עד תום את האפשרויות שהוגשו להם. יגנאט היה פסנתרן עילוי שהפך למנהל מכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה. ירמולאי למד סינית ופניו היו מועדות לטייוואן ומשם לסין. דימיטרי הגיע לניו יורק ועסק בשיפוץ אופנועים קלאסיים ובמכירתם.
סולז'ניצין אהב את השקט ואת החירות לכתוב, אבל לא התאהב, כגולים אחרים, בסגנון החיים האמריקני. הטלוויזיה הרגיזה אותו, רוקנרול הוציא אותו מהכלים. תרבות הצריכה הבולמוסית היתה זרה לו. הוא לא היה נזיר, אבל גם נזהר מלהתפלש בפיתויי המערב. בעיני רוחו ידע תמיד שיחזור הביתה, נלחם לשמור על ייחודו ולא היסס לשפוך את חמתו על עולמם התרבותי והפוליטי של מארחיו.
גורבצ'וב וילצין באו והלכו והוא לא מיהר לחזור הביתה. הוא חיכה שהמצב יתייצב. מה ששמע על מוסקבה לא עודד אותו. מאפיה, חיסולים, אוליגרכים וזונות צמרת. הוא צפה באירועים בטלוויזיה ושקד על האפוס הענק שלו "הגלגל האדום".
בנאום הפומבי המפורסם ביותר שלו, בטקס הסיום החגיגי בהארוורד 1978, שפך סולז'ניצין את חמתו על אמריקה ועל סגנון חייה המנותק והמתבדל מעולם נמק תחת מגפי קלגסים. הוא ביקר בחריפות את שלטי החוצות הצרחניים, העליב את העיתונות, יצא חוצץ נגד המילים של מוזיקת הרוק העכשווית. הוא לא ניסה להתחבב על אף אחד. אולי היתה זו דרכו לשמור על הגחלת הרוסית בוערת בלי שאוושת כדורי הטניס תכבה אותה. הוא לא היה ואצלב האוול הצ'כי, חבר של הרולינג סטונס ובוב דילן. הוא בא ממקום שבו הרגו אנשים עבור פירור לחם.
בניסיון להסביר את זעמו נאמר כי בידודו באמריקה, הריחוק שנכפה עליו מהחברה שבה גדל ושעליה כתב, הפכו אותו למשוגע. גם עם הממשל האמריקני היה לו חשבון. כאשר ניסה להגר לאמריקה ב-1975, בימי ממשל הנשיא פורד, אסר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר את כניסתו. קיסינג'ר טען כי הכנסתו לאמריקה תפגע במרקם העדין של הדטאנט שעליו עמל כה קשה. אינך יכול לחבק את הדיסידנט הגדול ביותר מול עיני הסובייטים, טען קיסינג'ר, היהודי המתוסבך. לא עזרה לסולז'ניצין הקבי עה הנחרצת שהוא אנטישמי.
מראי מקומות לטענה הזאת נמצאו בעיקר ב"גולאג". שם, על פי יריביו האידיאולוגיים, לא מצא סולז'ניצין יהודים גולים לכתוב עליהם. לא היו יהודים היכן שהייתי, טען על אוזניים אטומות. טענת האנטישמיות רדפה אותו שנים. בסוף החליט להפסיק להתנצל. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, אמר.
האם מת השבוע הסופר הגדול ביותר של המאה ה-20? אני חושב שכן. "יום בחייו", " במדור הראשון", "אגף הסרטן", "גולאג". אם תוציאו את הספרים הללו מהקאנון הספרותי של המאה שעברה, הוא יקרוס. אף אחד אינו מת קרב בחשיבות הספרותית וההיסטורית לגוף העבודות של סולז'ניצין. סופרים ברמתו הם לרוב אנשים לא נחמדים. הנטייה הקלה מדי לבלבל בין היוצר ליצירתו היא שהוציאה את האוויר ממפרשי ההספדים השבוע. זה ואימת השכחה הקולקטיבית.
השבוע שכבה גופתו במקום שבו ששכבו גדולי אומה לפניו, ככלי ריק. רוחו ריחפה בחלל הגדול, נגעלת ממקדונלד'ס, מסטארבקס ומראלף לורן במוסקבה. ילדיו היו מושא גאוותו, והעובדה שהצליח להעמיד את שלטון הדמים של סטאלין על דיוקו. בקאוונדיש, ורמונט, עומדת אחוזתו. רעייתו מתה לפני כמה שנים. את האחוזה הוריש לילדיו. על שוויון הנפש שבו התקבל מותו אפשר לומר שככה זה כאשר אתה חי יותר מכפי תרומתך ונותר מוקף במי ששכחו, או לא ידעו, כמה נורא היה פעם, לפני שההמבורגר כבש את מוסקבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
