גורילה בערפל
את הפרס הנחשק ביותר בתחרות הפרסום בקאן קטף סרטון של גורילה מנגנת בתופים. ניר פרח מסתכל על היונק העצום שמנגן שיר של פיל קולינס (!!!) עבור מותג שוקולד וחושב שהפרס צריך ללכת למי שהצליח למכור את הזבל הזה ללקוח
- "תשמע, מרווין, יש לי רעיון פצצה – תניח רגע את כוס תה הליפטון שלך ותקשיב – גורילה יושבת בחדר הקלטות מול מערכת תופים..."
- "גורילה מה?!"
- "... זרום איתי רגע, מרווין. היא יושבת מול מערכת תופים, נושמת עמוק, אנחנו שומעים את ההתחלה של In the air at night של פיל קולינס..."
- "פיל מי?!"
- "מצחיק מאוד. הקיצר, מתחיל הקטע הזה של התופים והיא מתחרעת עם המקלות".
- "נו?"
- "זהו, עולה פקשוט עם השורה של הבריף. לא נראה לי שאפילו צריך לשכתב אותה".
- "אדי! אתה פאקינג גאון! אנחנו עוד ניקח על זה גראנד קקטוס!"
- "גראנד מה?!"
תהרגו אותי, אני לא מבין את סרט הגורילה של קדבורי. לא מבין.
כן, כן, אני יודע, הוא זכה בכל פרס אפשרי, מנהלי קריאייטיב מלקקים את האצבעות, פלנרים נשבעים בשמו והמכירות בשמיים. אבל אני... אני לא מצליח להבין על מה המהומה.
אם אני זוכר נכון, בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה, היה לי פרצוף כמו של מנהל הקריאייטיב הראשון שראיין אותי. רמז – לא התקבלתי. ואז ראיתי את הסרט עוד פעם. ועוד פעם. ופתאום קלטתי: הזדקנתי.
תקראו לי מיושן, אבל כשאני רואה פרסומת, המינימום שאני מצפה הוא להבין אותה. להבין מה רצו להגיד לי, גם אם אני לא ממש מסכים עם המסר. לא יורד לי טוב בגרון כל הקטע המופשט הזה, וכשאותה הזייה זוכה ב"גרנד פרי" בפסטיבל קאן, אני מרגיש זקן בעשרים שנה.
אז לחצתי שוב על Play. ניתן לאבסטרקט הזה עוד צ'אנס. אולי זה כמו עם ויסקי. אף אחד לא טועם ויסקי בפעם הראשונה ואומר לעצמו "בואנ'ה, זה טעים לאללה!". לוקח קצת זמן עד שאתה לומד להעריך את הטעם הייחודי שלו, להבחין בניואנסים, עד שיורד לך האסימון. אבל עם כל הכבוד לחברים מ-Fallon, בשום שנייה מתוך 90 השניות שמרכיבות את הסרט שלכם לא קלטתי שום ניואנס. מה שכן, ויסקי אני דווקא מאמין שהיה להם. לא מעט, אפילו.
כאילו, מה?
מה פספסתי? מה יש בציור המוזר הזה שכולם קולטים בו את האנייה התלת-מימדית, ורק אני האהבל שבוהה באמפג שלו שוב ושוב ושוב? אולי זאת בדיחה פיל קולינסית משונה כזאת? אני מוכן לתת את יד ימין (של רן, הארט שאני עובד איתו) כדי להיות נוכח במצגת ללקוח שבה הציגו את הסרט הזה.
תראו, אני פגשתי כמה לקוחות בחיים שלי, ואפילו הצלחתי לרשום לעצמי כמה ניצחונות בקטגוריית מכירת הקריאייטיב, אבל שום קריאייטיב שמישהו מכם מכר ללקוח לא מתקרב למה שהלך שם.
דמיינו לרגע את אחד הלקוחות של המשרד שלכם, זה שפסל לכם כבר 7 סקיצות למודעה ההיא ל"מדד המותגים", כשהוא שומע את התסריט הזה. ?Need I Say More אם נניח לרגע בצד את סוגיית התמהון התסריטי, הפרס בכלל צריך ללכת למי שמכר את הרעיון ללקוח. מה בדיוק גמגם הפלנר לפני שמנהל הקריאייטיב קם להציג את הסטוריבורד? ואיזה רפרנס אתה מראה לפני שאתה שולף להם את הקטע עם הגורילה? מה שלא תגיד, מה שלא תשמיע, איזו טענה מנומקת שלא תשטח, שום דבר לא
ותבינו שהחרא הזה לקח נכון להיום 17 פרסים בינלאומיים, כולל קאן, קליו, ואן שואו, אפיקה, D&AD ועוד כמה שמות שרובנו מפנטזים עליהם בזמן שאנחנו מקיימים יחסים עם האיימק שלנו.
ואולי זה בכלל משהו עמוק כזה, ניו אייג'.
אולי אני סתם כבול במסגרת מיושנת של יצירת קריאייטיב. אולי אני לא קולט שהעולם התפתח הלאה ורק אני נשארתי מאחור. זקן, כבר אמרתי? הרי סרט כזה לא יכול להיוולד בתהליך עבודה מסורתי - פינג פונג בין קופי וארט זה כל כך 2007. זה לא סרט, זו חווייה צרכנית ויזואלית הניזונה מערכי WEB 2.0. צא מהמסגרת המיושנת של "מסר", אל תציק בשאלות מטרידות כמו "מה לעזאזל הגורילה הזאת רוצה מאיתנו?", תשאיר את השאלות המביכות האלה ללקוחות שלנו ותפסיק לעשות מעצמך צחוק. לא מתאים לך.
יש מצב שבעוד כמה שנים ייפול לי האסימון, ואני אזכר בדברים שכתבתי כאן ולא אדע איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. אבל נכון לשעה זו, אני נאלץ להכריז: הגורילה היא ערומה.
מירן פחמן דווקא חושב שמדובר בממתק אמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם