זהירות, חצאית בדרך!
הפולנייה זוכרת את כולן: אלה שהגיעו לשירות בחצאית כל-כך ארוכה, וכעבור שנה יצאו מטקס הסיום עם גי'נס צמוד וסיגריה, את אלה שהתאהבו ברופא נשוי, ואת זו שעשתה סמים עם הקומונר. תשובה לרב אבינר
אלא שהפעם נשארתי חסרת נשימה. קראתי את המאמר ההיסטרי ועמוס סימני הקריאה של הרב אבינר, הקורא לבנות לא להתגייס לצה"ל והזדעזעתי. "חלילה! לעולם לא!". מעל 10 פעמים חזרה המילה "אסור" – מה קרה? עלה לפתע גל של חזרה בשאלה? נרשמה עלייה חדה במספר השו"תים בנושאי טבילה לפני חתונה? פספסתי איזו דרמה?
לא שירתתי בצבא. ואני לא אומרת לצערי. עשיתי שנתיים שירות לאומי, כי חשבתי שבמקום אליו נאבקתי להתקבל אוכל לתרום את המקסימום שלי. אני מניחה שצדקתי, ודווקא משום כך אני חושבת, שאם הרב אוסר לשרת בצבא מטעמי "נשים שעושות דברים שהן לא עשו בתורה", "לבישת מדים המסעירה לבבות" ו"שילוב בין בנים לבנות מעוות" – הוא ממש לא צריך להגיע עד צה"ל.
לא אשכח איך התייצבנו לתחילת השנה הראשונה בשירות. בנות איכותיות שנבחרו בקפידה, לפי שם משפחתן, יוקרתה של האולפנא שבה למדו ורמת הדתיות. אני זוכרת איך התחלנו, אבל גם איך סיימנו.
את הבחורה שבכתה מזועזעת אחרי שרופא נשוי התחיל אתה וגרם לה להתאהב בו לחלוטין, את זאת שהגיעה מבית אדוק וסיימה עם המתנדב מדנמרק. וגם מי שלא חטאה בעצמה - נכוותה. אני זוכרת את הפעם שהסבירו לי מי הולך עם מי. נשואים, חולים, גויים, דתיים – הכל הולך. אני זוכרת שלא הפסקתי לבכות אחר כך, המומה. ומאוכזבת.
נו טוב, תגידו, זה מקרה פרטי. ידוע ששירות בבתי חולים זה בעייתי, ועוד בעיר גדולה. אבל מה עם דירת השירות בשכונה החרד"לית בפתח-תקווה, עם ארבע חברותיי שהגיעו לשם בחצאית כל-כך ארוכה, עד שועד הבית ויתר על מנקה חדר המדרגות. כעבור שנה, שתיים יצאו מטקס הסיום שתיים עם גי'נס צמוד וסיגריה, והשלישית עם חצאית צרה וקצרה, כזו שפלא שבכלל אפשר לזוז בתוכה.
נו, תגידו, זה קורה בעיר, ביישובים הכל נפלא. אז יש את ההיא מהיישוב הקהילתי בצפון, שעשתה סמים ביחד עם הקומונר. יש את זאת ששירתה בבית הספר, עבדה בשעות הפנאי בשירות לקוחות של חברה סלולרית ואז בכלל התאהבה בבוסית שלה.
ומצד שני יש את החברות שלי ששרתו בצבא. מ' תפרה במיוחד חצאית ולא הורידה אותה, על אף גזרתה המחרידה. ע', ת' ונ' שרתו יחד כמש"קיות הוראה, העריצו את המפקדת הדתייה שלהן מהרובע, שפכו את ליבן אצל מפקדת קורס הקצינים מאותו הסניף – שהייתה היחידה שהבינה לליבן ושחררה אותן לשבת כלה, כי ידעה שזה חשוב לפחות כמו חתונה.
נכון שגם בסיפורי הצבא יש דוגמאות אחרות – אבל זה בדיוק העניין: זה מאוד תלוי
בכלל, תגידו לי, למה בחור בן שמונה-עשרה יודע להתמודד שאלות של חיים ומוות - ועובדה שנותנים בידיו נשק – ולעומת זאת בחורה באותו גיל, מייד עם הגיעה למסגרת הצבאית היא בבחינת עלה נידף, שברי כי תוותר על ערכיה ותתמסר לכל דורש?
גם אם התוכנית היא שנעבור מתחת לטלית של אבא בתפילה, משם אל מתחת לסינר של אמא, משם אל מתחת לחופה ומשם מתחת לכיסוי ראש – אין לזה סיכוי. ההתמודדות תגיע. העניין הוא להפסיק להתחבא ולהתחיל לחנך למורכבות.
רק ככה, אולי, נשמות טהורות באמת של ילדות בנות שמונה-עשרה לא יתפרקו בכל פעם שייתקלו בדברים לא מוסריים, מפחידים או מאיימים. מה לעשות, לא כל העולם זה סמינריון אישות רומנטי ומושלם של אל-עמי.
אפילו הבחורה השמורה ביותר, מהחינוך הטוב ביותר, שהצליחה במשימת העל וביטלה את השירות לנשים בצבא, תגיע יום אחד למקום בעייתי. בסוף היא תחשף. אם תחביא את זה ממנה – היא תתפרק. אם תתחילו לדבר על זה, להכין לזה – יש סיכוי שתצליחו לשמור על הנשמות היפות האלה, ולא לקרוע להן את הלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
