תיאודור רוזוולט
הנשיא ה-26 (1909-1901)
רוזוולט נולד בניו-יורק ב-27 באוקטובר 1858, הילד השני מתוך ארבעה למשפחה עשירה בעלת מעמד בעיר. מאז לידתו סבל רוזוולט מבעיות ראייה ואסטמה. כילד הוא לא הלך לבית ספר ציבורי כשאת השכלתו היסודית קיבל מדודתו וממורים פרטיים. הוא פיתח אהבה להיסטוריה של הטבע והחל לאסוף עצמות, אבנים וחיות מתות.
בגיל 11 יצאה המשפחה לטיול באירופה ולאחר שובם בנה האב אולם התעמלות בבית כדי שרוזוולט הקטן יוכל להתאמן. אחרי שהושפל על ידי שני ילדים החל רוזוולט ללמוד אגרוף כדי שיוכל להגן על עצמו ולאורך כל המשך חייו נהג לשמור על כושר גופני.
ב-1872 שוב יצאה המשפחה לטיול, בין השאר למצרים ולגרמניה, ועם שובם, כאשר רוזוולט היה בן 15, הוא החל להתכונן לכניסה לאוניברסיטת הרווארד, לשם התקבל ב-1876 ולמד ארבע שנים.
בשנתו האחרונה באוניברסיטה התאהב רוזוולט באליס לי והם נישאו אחרי סיימו לימודיו ועברו לגור בניו-יורק. רוזוולט החל ללמוד משפטים בקולומביה, אולם השקיע את עיקר זמנו בכתיבת הספר "ההיסטוריה הימית של מלחמת 1812".
בגיל 23 נבחר רוזוולט לבית הנבחרים של מדינת ניו-יורק והפך לאחד הלוחמים הבולטים בשחיתות ובפוליטיקה המפלגתית. הוא עמד בראש המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים וב-1884 הוא היה יו"ר המשלחת לוועידה המפלגתית.
יומיים אחרי שנולדה בתו בפברואר 1884 מתה רעייתו של רוזוולט ובאותו יום הלכה לעולמה גם אמו. רוזוולט החליט לסיים את הקדנציה בבית הנבחרים ואז עבר לחוות שלו בדקוטה הצפונית, שם העביר שנתיים כשהוא מטפל בבקר, צד ואפילו רדף אחרי פושעים. בדצמבר 1886 הוא נישא לאדית קארו, אותה הכיר בטיול הראשון לאירופה, והם התיישבו באויסטר ביי שבלונג איילנד. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים ורוזוולט נחשב לאב אוהב כשבני המשפחה ערכו פיקניקים, יצאו לקמפינג וקיימו חגיגות גדולות.
ב-1889 הציע הנשיא בנג'מין הריסון לרוזוולט את תפקיד נציב השירות הציבורי
אחרי שנתיים התפטר רוזוולט וקיבל את תפקיד עוזר מזכיר הצי וכאשר התקרבה המלחמה נגד ספרד הורה רוזוולט על הכנות לקרב. הוא התגייס בדרגת סגן אלוף והוביל את חטיבה הראשונה של מתנדבי חיל הפרשים שהורכבה ברובה מבוקרים. רוזוולט הוכרז כגיבור מלחמה בעקבות פיקודו בקרב על סאן חואן וקיבל דרגת קולונל.
לאחר שובו הביתה נבחר רוזוולט למושל ניו-יורק וכהונתו היתה שלווה. אולם גישתו השונה כלפי הפוליטיקה גרמה גם למקורביו במפלגה לחשוש כי הוא ינסה להתמודד על הנשיאות ולכן הם החליטו למנות אותו לתפקיד סגן הנשיא תחת ויליאם מקינלי ב-1900.
אולם חודשים ספורים לאחר מכן, ב-6 ספטמבר 1901, נורה הנשיא מקינלי ולאחר שמונה ימים מת. רוזוולט היה בטיפוס הרים עם משפחתו ושליח הזעיק אותו לבאפלו, שם היה הנשיא הפצוע. כאשר הגיע למקום כבר נקבע מותו של מקינלי ורוזוולט הושבע לנשיאות כאשר הוא עדיין לא בן 43.
כנשיא שם לו רוזוולט כמטרה להתמודד עם הבעיות החברתיות הדחופות שעומדות בפני המדינה וניסה לתווך בין בעלי העסקים לבין מעמד הפועלים. במאי 1902, כאשר הכורים יצאו לשביתה, הוא איים לשלוח חיילים שיפעילו את המכרות אך במקביל גם לחץ על בעלי המכרות עד שהסכימו לתיווך.
נושא נוסף שרוזוולט השקיע בו היה המאבק במונופולים. ב-1903 הוא ביקש מהקונגרס ליצור מחלקת מסחר ועבודה ולשכת תאגידים שקיבלו הוראה לחקור שילובים עסקיים ולהזהיר מפני פגיעה בציבור.
המונופולים הגדולים היו של חברות הרכבות. ב-1903 תבע רוזוולט בהתאם לחוק נגד מונופולים את פירוק המונופול של הרכבות בטיעון של הגבלת הסחר. הוא ניצח ותביעות דומות החלו גם נגד מונופול המתכת והנפט. בשל כך זכה רוזוולט לכינוי "מפצח המונופולים".
כאוהב טבע פעל רוזוולט לשימור והפך שטחים נרחבים במערב ארה"ב ליערות לאומיים. ב-1908 הוא כינס ועידה לשימור המשאבים הטבעיים כדי לתכנן מדיניות שתוכל לשמר את המשאבים למען העתיד ובעקבות זאת הקימו 41 מדינות ועדות שימור ונוסדה ועדת השימור הלאומית.
אולם רוזוולט נזכר רבות גם בזכות מדיניות החוץ הפעילה שלו, אותה כינה "לדבר ברכות, אך להחזיק במקל גדול". כאשר בריטניה, גרמניה ואיטליה הטילו מצור על נמלי ונצואלה ב-1903 כדי לדרוש חובות, הודיע רוזוולט כי מדובר בהפרה של הצהרת מונרו והביא את הפרשה בבית הדין לבוררות בהאג. כאשר פרץ משבר גבול בין אלסקה לבין קנדה שוב בחר רוזוולט בדרך התיווך שבזכותה הושג הסדר.
כמו קודמו הכיר רוזוולט בחשיבות הצורך האסטרטגי בקיצור דרך בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט והחל לפעול להקמת תעלת פנמה. ב-1903 הושג הסכם עם קולומביה על בניית התעלה, אולם הצרפתים חששו לאבד את זכויותיהם ותכננו הפיכה. רוזוולט שלח ספינות צי ומזכיר המדינה, ג'ון היי, פעל להכרה ברפובליקה של פנמה. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה ארצות הברית את השליטה במצרי פנמה.
בספטמבר 1905 הצליח רוזוולט להביא להסכם שלום שסיים את המלחמה בין רוסיה ליפן ועל כך קיבל שנה לאחר מכן את פרס נובל לשלום. ב-1906 הוא ארגן ועידה של המעצמות כדי לפתור מאבקי כוח על השליטה במרוקו. ב-1908 נחתם הסכם עם יפן על כיבוד הדדי של אזורי השליטה באוקיינוס השקט ועל שמירת עצמאות סין. רוזוולט גם חיזק ופיתח את הצי ואת הצבא ואף הוציא משלחת של 16 ספינות קרב ליפן כמחוות שלום.
בכל תקופת כהונתו המשיך רוזוולט לרכב על סוסים, לשחק טניס ולערוך צעדות רגליות. הוא אפילו היה נוהג לקחת שגרירים זרים לטיולים בפארק רוק קריק בוושינגטון וניהל קרבות אגרוף בבית הלבן.
כאשר עזב את הנשיאות, והוא בסך הכל בן 50, יצא רוזוולט לטיול ספארי באפריקה ולאחר מכן טייל עם רעייתו באירופה, שם נפגשו עם כל משפחות המלוכה. ב-1912 שוב ניסה רוזוולט להתמודד על מועמדות המפלגה, אך הפסיד לנשיא וויליאם טאפט.
במהלך עצרת בחירות במילווקי נורה רוזוולט בחזהו. הוא סירב לעזוב לבית החולים עד שיסיים את דבריו, במהלכם נשמע כאילו הוא מסכם את חייו כשאמר: "אף אדם לא חי חיים שמחים יותר כמו שהיו לי. חיים נפלאים בכל מובן".
גם לאחר מכן לא ויתר רוזוולט על ההרפתקנות וב-1913 למסע של חודשים אחדים בג'ונגלים של ברזיל. הוא נפצע ברגלו מסלע ונגרמה לו מורסה. הוא גם חלה במלריה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא עקב אחרי האירועים וקרא לקונגרס להכין את הצבא. כאשר ארה"ב נכנסה למלחמה ב-1917 הוא מיהר להציע את שירותיו ובמשך הוא היה מוכן עם ארגון בסיסי של מתנדבים, אך הנשיא סירב להשתמש בו.
ב-6 בינואר 1919 מת רוזוולט בשנתו. הוא נקבר ליד סגאמור היל וב-1962 הפכו ביתו באויסטר ביי ובית ילדותו בניו-יורק לאתרים לאומיים. חוותו בדקוטה הצפונית הוכרזה כפארק לאומי.
