ג'יימס ארל קרטר ג'וניור
הנשיא ה-39 (1981-1977)
אחרי שלמד באוניברסיטת דרום-מערב ג'ורג'יה הוא הצטרף לאקדמיה של הצי וקיבל תואר בפיזיקה. הוא סיים במקום ה-59 במחזור ושירת על ספינות וצוללות בצי האטלנטי ובצי באוקיינוס השקט. ב-1946 הוא התחתן עם רוזלין סמית ונולדו להם ארבעה ילדים.
על אף ששאף להמשיך בקריירה צבאית, מות אביו ב-1953 הוביל אותו להשתחרר בדרגת סגן. קרטר החליט לבנות חוות בוטנים בעיירת הולדתו, ורק לקראת גיל 40 החל את צעדיו הראשונים בתחום הפוליטי.
ב-1962 זכה ג'ימי קרטר לראשונה בבחירות לסנאט, כנציג ג'ורג'יה מטעם המפלגה הדמוקרטית. ב- 1964 זכה בשנית בתפקיד, בו כיהן במשך ארבע שנים. בהמשך נבחר למושל מדינת ג'ורג'יה וקידם מספר רב של נושאים ליברלים, למרות שנחשב לשמרן בדעותיו.
בשלהי 1974 הכריז על ריצתו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. למרות שבתחילה לא נראו סיכוייו של קרטר
במהלך המירוץ לנשיאות, עורר קרטר סנסציה כשחזר בשני ראיונות שונים על כמהמילים גסות. זה אמנם לא הפריע לו להיבחר לנשיא, אבל קרטר נתפס בניסיון מודע לדבר אל קוראי ירחוני מין בשפתם, כדי להפיג את חששותיהם מדימוי האיכר הדרומי צד האופקים.
לניצחונו של קרטר תרמו הרוחות הרעות מכיוון הבית הלבן, בזכות פרשיית ווטרגייט שרדפה בעקיפין גם את הנשיא פורד. קרטר נחשב לאחד הנשיאים הדומיננטים ביותר בתחום ניהול מדיניות החוץ של מדינתו.
עם הישגי מדיניות החוץ בתקופת כהונתו יש למנות את חתימת הסכמי תעלת פנמה על סיום השליטה האמריקנית, את הפשרת היחסים עם ברית המועצות וחתימת ההסכם לצמצום כלי הנשק האסטרטגיים המוחזקים על ידי ארה"ב וברית המועצות. בנוסף, קידם קרטר את זכויות האדם במקומות רבים בעולם.
קרטר ייזכר כאבי הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית, מצרים. קרטר לקח חלק פעיל בגישור בין הצדדים ואף הגיע לביקורים ממלכתיים באזור כמה פעמים כדי ליישב סכסוכים. בסםטמבר 1978 הוא אירח את מנהיגי שתי המדינות לפסגה במעון בקמפ דיוויד שסלל את הדרך להסכם בין המדינות.
הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרס 1979 על מדשאות הבית הלבן, כאשר בין ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין לנשיא מצרים אנואר סאדאת עומד קרטר. "אני רואה בתהליך השלום את סיפור ההצלחה הקבוע היחיד בתהליך השלום במזרח התיכון", אמר קרטר בראיון, 20 שנים לאחר ההסכם.
כישלון מרכזי היה באיראן. עם חזרתו של האייתואללה חומייני לאיראן ב-1979 ונפילתו של השאה שנתמך על ידי ארצות הברית, החל משבר בני הערובה האמריקנים בשגרירות בטהרן. משבר זה נמשך חודשים רבים, בשל אי נכונותו של קרטר להיכנע לתנאים שהציבה איראן. ניסיון לחילוץ צבאי הסתיים בהתרסקות מסוקים במדבר ובמותם של חיילים רבים.
אולם קרטר לא נעלם מהזירה הפוליטית לאחר הפסדו. ב-1982 התמנה קרטר לפרופסור באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה. הוא ייסד את מרכז קרטר, המטפל בעניינים לאומיים ובינלאומיים של מדיניות ציבורית ומבקש לקדם את ערכי הדמוקרטיה, להגן על זכויות האדם ולמנוע מגיפות ועוני.
ב-1996 החל קרטר את דרכו כראש צוות המשקיפים הבינלאומיים בבחירות למועצה הפלשתינית, תפקיד שבו כיהן גם בבחירות בפברואר 2006. קרטר נודע בקשריו הקרובים עם גורמים פלשתיניים ו-1996 אף האשים את ישראל בביצוע "כמה פעולות הפחדה" בבחירות הפלשתיניות במזרח ירושלים.
קרטר גם תיווך בין מנהיגי סודן לבין המורדים במטרה לסיים את מלחמת האזרחים המתמשכת במדינה. הוא גם הביא לפריצת דרך זמנית במשבר הגרעיני מול קוריאה הצפונית ב-1994, אם כי פיונגיאנג המשיכה בפיתוח הנשק.
ביקורו השנוי במחלוקת בקובה, יריבתה ההיסטורית של ארצות הברית, ב-1990 זכה לתגובות צוננות וזועמות מכיוון ממשל בוש האש. התנגדותו הנחרצת למלחמה האמריקנית בעיראק ב- 2003 עוררה את חמתו של בוש הבן.
קרטר, איש דת מאמין, דיבר לא אחת במהלך כהונתו ולאחריה על הצורך הבסיסי לשמור על זכויות אדם בסיסיות ולכבד את ערך חיי האדם. ב-2002 קיבל קרטר את פרס נובל לשלום. ועדת הפרס החליטה להעניק לקרטר את הפרס עבור "מאמציו הבלתי נלאים לפתרון סכסוכים אלימים בדרכי שלום".
