האחריות והמנהיגות נקברו מתחת לדפי הדוח
התעקשותו של אולמרט לדבוק בכיסא למרות הביקורת החריפה סתמה הגולל על ערך לקיחת האחריות. לפני כ-30 שנה התפטר רה"מ על הרבה פחות. שטח צבאי
- דוח וינוגרד הסופי: סיקור מיוחד ב-nrg
דן מרגלית, אז כתב "הארץ" בוושינגטון, חשף בחודש מרס 1977, כי לאה, רעייתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, החזיקה חשבון דולרים בארה"ב בניגוד לחוק. הסערה שחוללה הפרשה הביאו לפתיחת חקירה נגד לאה רבין ואפשרות להעמדתה לדין. כחודש לאחר חשיפת הפרשה, הודיע ראש הממשלה רבין על התפטרותו ועל פרישתו מהמירוץ לראשות מפלגת העבודה.
המעשה שעשה רבין סימן את הגבולות שלמנהיג אסור לחצות. בימינו, היתה ודאי לקיחת האחריות שלו מעוררת גיחוך, אך אז מבחינת רבין המצב היה ברור. בדרכו שלו, הוא הבהיר מש משמעותם של המושגים: לקיחת אחריות, ערכיות ומנהיגות אמיתית.
מאז חלפו יותר מ-30 שנה, דוח וינוגרד התפרסם השבוע ויחד איתו נקברה הבושה של ראש הממשלה אולמרט. אין צורך להכביר במילים - אולמרט, מומחה הספינים, נדבק לכסא ועולם כמנהגו נוהג. כמו בתקופת המלחמה, הסכינים החדות הושלכו ופגעו במפקדי צה"ל, והכל לטובת האחיזה במשרה. אבל, "מחר כבר הכל יהיה היסטוריה" אמרו הפוליטיקאים. רה"מ לא מתכוון להניח את המפתחות וללכת הביתה.
עכשיו מופנית תשומת הלב הציבורית לעברו של צה"ל. למרות האימונים, למרות ההצטיידות ולמרות הפרסומים הזרים על תקיפת חיל האוויר בסוריה, הדוח עדיין פוגע בגאווה של הצבא, ביכולת ההרתעה שלו ובאמון הציבור בו. אלו הם שלושה נדבכים שאיתם צריך הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, להתמודד בשנה הקרובה.
למרות הכל, אבק הביקורת ישקע והרוחות ישכחו. הפוליטיקאים כבר ינווטו את התקשורת לסדר יום ציבורי אחר. אבל העם בישראל זקוק לניצחונות. אנחנו עם שמשווע למבצעים מוצלחים וראוותניים, כדי להתניע את המיתוס של צה"ל כצבא
אבל גם זה לא מספיק. המילואימניקים, שיצאו מאוכזבים מהמלחמה האחרונה בעיקר בגלל היחס שקיבלו, ישאלו את עצמם כל העת האם המפקדים הם בעלי שיעור קומה? מקצועיים? אנושיים? האם הם יוצרים הזדהות עם המשימה? האם אנו מאמינים במפקדים? שוב, דוח ווינוגרד העמיק את השבר.
"המלחמה הגדולה" - סרטו של הבימאי האיטלקי, מריו מוניצ'לי, מראה את הצד המכוער של המלחמה לצד תהליך שעובר על עם וחיילים כשההנהגה המדינית והצבאית מדשדשת. ב-1959 הציב מוניצ'לי בלב הסרט שני גיבורים: בוזאקה ויאקובצ'י. שני פחדנים המוגדרים על פי מפקדיהם "שני החיילים הכי פחות יעילים בצבא האיטלקי".
למרות שניסו להתחמק, הגיעו השניים לחזית האוסטרית ונפלו בשבי. במאי הסרט מותח ביקורת על המלחמה וחותר תחת הפטריוטיזם וההרואיזם תוך שימוש בהומור ציני. הסרט מתמקד בתחושות הקשות ובמתחים של הלוחמים בחזית - מתח בין מעמד הפועלים שנזקק לתת כתף בלחימה מול בני האליטות וחוסר ההכרה במשימה שלשמה נשלחו לחזית. נשמע לכם מוכר?
הבמאי עשה חסד עם שני השחקנים הראשיים - תוך כדי הנפילה בשבי הם מבצעים מעשה הרואי, ונהרגים מבלי שאף אחד ידע כמה גיבורים הם היו במותם. דני מוג'ה ציין בספרו, "100 ספרי מופת", כי הסרט זכה בפרס פסטיבל וונציה היוקרתי. "הצלחת הסרט החרידה את הכוחות השמרניים באיטליה", כתב. "העיתונות, הפוליטיקאים ואנשי הצבא ראו בו מסמך אנטי פטריוטי הפוגע בזכרם של 600 אלף איטלקים שנפלו על הגנת המולדת, וקראו להחרימו ולצנזרו. הקהל חשב אחרת והסרט היה להצלחה קופתית גדולה".
דוח וינוגרד כמו אירועי המלחמה מעורר לא מעט שאלות גם בקרב החברה הישראלית. שאלות על אוהבי החיים שלא מוכנים למסור את נפשם בכל מחיר ולכל מטרה, על עם שרוצה הנהגה שיודעת לקחת אחריות, ודורש להרים יד באומץ ולומר "טעיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
