כך הרסה מדינת ישראל את מערכת החינוך
חרדים שלא לומדים חשבון ואנגלית, ערבים שלומדים במטבח שהוסב לכיתה ומכללות להוראה שמקבלות את כל מי שרק רוצה: הדברים שהשביתה לא תפתור
נדמה שאין תחום בישראל שבו הפער בין הצהרות למעשים גדול כל כך. כמויות המלל ששפכו פוליטיקאים בנושא החינוך יכולות למלא את המדפים הריקים בספריית הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב.
הרעיונות והיוזמות שלהם לשיפור מערכת החינוך יכולים להתמודד על קרנות המחקר של המדען הראשי, וההתלהבות שמפגינים חברי הכנסת שמתחרים ביניהם בהגשת הצעות חוק בנושאי חינוך היתה יכולה למלא את את המצברים של המורים, שעומדים מול כיתות של 42 תלמידים מיואשים, הנדרשים לשנן את החומר לבחינה כי "הבגרות היא מעל הכל".
מערכת החינוך בישראל סובלת מתחלואים רבים. שתי השביתות הגדולות, בבתי הספר העל-יסודיים ובמוסדות להשכלה גבוהה, העלו שוב את נושא החינוך על סדר היום. אבל סוגיית השכר ותקציב החינוך, שהולך ונשחק כבר 12 שנה, הם רק חלק מן הבעיה.
המחלה הראשונה נחשפת עוד לפני שמגיעים בכלל לבית הספר. "מדינת ישראל מפקירה את חינוך הגיל הרך", טוענת יושבת ראש נעמת, עורכת הדין טליה לבני. "אין גוף מפקח ואין גוף שקובע תכנים. עם כל הכבוד, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (התמ"ת) אינו יכול לפתח תוכניות לימוד. צר לי שמשרד החינוך פשוט מתנער מהילדים בגילים הללו".
ואכן, מחקר חדש שפרסם השבוע בנק ישראל מראה עד כמה מדינת ישראל מפגרת בתחום ההשקעה בחינוך בגיל הרך. שיעור הסבסוד של מעונות היום בישראל אמנם עלה בשנים האחרונות והוא עומד כיום על כ-45 אחוז, אבל הוא עדיין נמוך בהרבה מהממוצע במדינות המערב - כ-68 אחוז. נתון זה מסביר את הקושי של אמהות צעירות לחזור ולהשתלב בשוק העבודה.
אבל הבעיה אינה נוגעת רק לכיס של ההורים אלא בעיקר לחינוך הילדים שנמצאים
למעשה, אין בישראל גורם שאחראי לגבש תוכניות ליבה ללימודים בגיל הרך, לקבוע אילו צעצועים, משחקים והפעלות באמת תורמים להתפתחות הפעוטות, ולהגדיר מהם הכלים שיש להעניק להם כדי שיגיעו כשברשותם בסיס איתן לגן החובה. "אני מקווה שלאחר שממשלת ישראל תסיים את המשברים הנוכחיים במערכת החינוך, היא תתפנה לבצע מהפכה גדולה בתחום של החינוך בגיל הרך", אומרת לבני.
"כש-40 תלמידים נושמים יחד זה רעש, אפשר רק לחשוב מה קורה כשהם מתחילים לפטפט",
אומרת יעל פרג'ון, מורה בתיכון בויאר בירושלים. "אני מורה צעירה, מלמדת ארבע שנים.
לפני ארבע שנים הקול שלי היה צלול יותר. צוחקים על 'הקול המורתי', אבל אנחנו לא נולדות עם הקול הזה. זה מה שקורה כשאתה מדבר בקול כל כך רם זמן ארוך כל כך".
על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל הוא 26, ובחטיבות הביניים עומד הממוצע על 31 תלמידים לכיתה. בפועל, בלא מעט בתי ספר אפשר למצוא כיתות של 40 תלמידים. מבחינת ממוצע התלמידים לכיתה נמצאת ישראל לצד מדינות כמו דרום-קוריאה, יפן וברזיל, אבל משתרכת אחרי דנמרק, לוקסמבורג ומדינות אחרות, שנמצאות הרבה מתחת לרף 20 התלמידים בכיתה, וגם אחרי מקסיקו, אסטוניה ורוסיה.
האם הגודל באמת קובע? על פי מחקר שערך פרופ' רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, נמצא מתאם חלש מאוד בין מספר התלמידים בכיתה לבין ההישגים במבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) של משרד החינוך. במילים אחרות: הגודל לא קובע. אבל שמישהו ינסה להסביר את זה למורה שעומד מול כיתה של 35 או 40 תלמידים.
"אני לא יודעת אם התלמידים בכלל מרגישים את התועלת שיש בכיתה קטנה יותר, כי הם לא מכירים מצב אחר", אומרת פרג'ון. "מבחינתנו כמורים זה סבל לעמוד מול 40 תלמידים. זה אומר שאני בודקת כל פעם 120 בחינות ומספר דומה של בחנים. התחושה היא שאנחנו עובדי קבלן. במקום לתת לכל תלמיד יחס אישי, אנחנו צריכים לעמוד בתפוקה של הכשרת תלמידים לבגרות, ולא משנה מהם התנאים".
"זהו אחד הבזבוזים הגדולים ביותר במערכת, מיליוני שקלים שפשוט יורדים לטמיון", כך מגדירה מנהלת גימנסיה הרצליה בתל-אביב, חנה נאמן, את הנוהג שלפיו מרבית תלמידי כיתות י"א וי"ב מסיימים את הלימודים כבר בפסח. זה החל מתוך ניסיון להקל על התלמידים ולאפשר להם להתכונן למבחני הבגרות, והפך לחופש גדול במיוחד לקראת הגיוס.
מנהלי תיכונים סבורים כי הזזת מועד הגיוס הראשון מאוגוסט לספטמבר ודחיית מועדי בחינות הבגרות תאפשר לסיים את שנת הלימודים במועד.
"מדוע אי אפשר ללמוד באופן סדיר עד 20 ביוני, התאריך שנקבע על ידי משרד החינוך לסיום שנת הלימודים?", תוהה נאמן. "כל מה שצריך בשביל זה הוא להזיז את מבחני הבגרות ולקיים את הבחינות במהלך חופשת הקיץ. במקום זה מורים מוותרים על חופשת הפסח או חג החנוכה בגלל שעות שמערכת החינוך 'גזלה' מהם".
כך , בעזרת צעד לא משמעותי מבחינה תקציבית ומסובך קצת יותר מבחינה לוגיסטית, אפשר יהיה להציל עשרות אלפי שעות לימוד שהיום מתפוגגות לחלוטין. התופעה מוכרת גם בכיתות ט' במקומות רבים: בפסח מסתיימת שנת הלימודים ומתחילות ההכנות לאירועי סיום חטיבת הביניים.
"זה אולי נשמע מצחיק, אבל קיבלתי פעם מכתב מאבא שהוא הורה בבית הספר שלי וגם עורך דין, שתבע ממני להתנצל בפני אחד מתלמידיי", מספרת מורה ממרכז הארץ שבחרה שלא לחשוף את שמה, "מחשש לתביעת דיבה או לשון הרע". לדבריה, ההורים "לא באו לשיחה, לא רצו בירור, ישר מכתב מעורך דין כאילו אנחנו מדברים פה על עסק שמכר לך מוצר מקולקל".
השחיקה המתמדת במעמדם של המורים נובעת במידה רבה ממעורבות יתר של ההורים. זה הגיע למצב שבו ארגוני המורים מציעים לעובדי ההוראה ביטוח, למקרה של רשלנות מקצועית. "מה שקורה בבית הספר הוא מה שקורה גם בצה"ל", מסבירה טובה בש, לשעבר מנהלת מרכז מהות לקשרים בין הורים למורים.
"ההורים, שהם בוגרי המערכת, מכירים את התחלואים שלה, ולכן אינם מוכנים לקבל את התכתיבים שלה", היא אומרת. "במקרים רבים זה בא לידי ביטוי בהורים קשים, תובעניים ואגרסיביים, ואז המורים נכנסים למגננה. המורות מפחדות מאוד מההורים. הן חשות שמתערבים להן, שלא סומכים עליהן, עד שזה מגיע לחילוקי דעות ושוברים את הכלים".
מעורבות הורים חיונית לתהליך החינוכי, בתנאי שהיא נעשית תוך שיתוף פעולה עם המורים. בשנים האחרונות מנסים במשרד החינוך ובמכללת לוינסקי להוראה לגבש תהליך גישור שיאפשר להורים ולמורים להפסיק להילחם זה בזה ולהתחיל לפעול יחד. אסור להגיע למצב של מאזן אימה, אומרת טובה בש. "התרומה של ההורים למערכת היא אדירה, ואנחנו רוצים לתת להם כלים כדי שלא יהוו איום על המורים וכדי שיחושו אפקטיביים יותר. במקום שבו יש מעורבות בריאה, האווירה משתפרת וההישגים עולים. ההורים בבית לא מזלזלים יותר במורים, והמורים לא מזלזלים בתפקיד של ההורים".
"המכללות להוראה הן מוסדות אקדמיים ברמה נמוכה ביותר, והן מקבלות ללימודים סטודנטים שלא מסוגלים ללמוד בשום מוסד אחר", טוען ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב. "מרבית בוגרי המכללות להוראה שהופכים להיות מורים, גורמים נזק למערכת במקום להביא לשיפור שלה".
בישראל קיימים שלושה ערוצים להכשרת מורים: אוניברסיטאות, מכללות ציבוריות ומכללות ציבוריות להוראה. כדי לקבל תעודת הוראה מאוניברסיטה או ממכללה ציבורית, יש להשלים תואר ראשון במקצוע כלשהו (מתמטיקה, ספרות, מחשבים וכו') במקביל ללימודים לקראת תעודת הוראה. המכללות להוראה, לעומת זאת, מעניקות תואר ראשון בחינוך או בחינוך גופני ותעודת הוראה.
נתונים שנאספו על ידי האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך מגלים כי הסכום שמשקיעה המדינה בסטודנטים להוראה נמוך מהסכום הממוצע שהיא משקיעה בסטודנטים בכלל, וכי הסכום שהיא משקיעה במכללות להוראה נמוך מזה שהיא משקיעה במכללות הציבוריות ובאוניברסיטאות.
על פי הנתונים, המדינה מקציבה לאוניברסיטאות סכום ממוצע של 140 אלף שקל עבור כל סטודנט לתואר ראשון בשלוש שנות לימודיו, אבל הסכום הממוצע שמקבלת האוניברסיטה עבור כל סטודנט במסלול הוראה עומד על 110 אלף שקל.
הסיבה העיקרית לפער היא שרבים מהסטודנטים להוראה עושים תואר ראשון במדעי הרוח והחברה, שעלותם נמוכה יותר. כך גם במכללות הציבוריות, שמקבלות 100 אלף שקל בממוצע לכל סטודנט, ו-92 אלף שקל בממוצע לסטודנט במסלול הוראה.
לעומת זאת מקציבה המדינה סכום ממוצע של 78 אלף שקל בלבד לכל סטודנט במכללות להוראה.
"לאוניברסיטאות יש שליטה מלאה במערכת ההשכלה הגבוהה ולכן הן הראשונות ליהנות מהעוגה, ואילו המכללות להוראה, שלא נמצאות תחת הוועדה לתכנון ותקצוב (הות"ת) מופלות לרעה", טוען נשיא המכללה לחינוך "אחוה", פרופ' אלי זמסקי. "צריך להכיר במרצים במכללות להוראה כאנשי מחקר ולהגדיל את התקציבים לטובת הכשרת הסטודנטים".
"כדי להיות מורה לא מספיק רק ללמוד, אלא גם צריכים לדעת ללמד", אומרת נשיאת מכללת לוינסקי לחינוך ד"ר מרים מבורך. "באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות לומדים ללמד רק באופן תיאורטי, ואילו במכללות להוראה לומדים חלק גדול מהתואר בצורה מעשית, שהיא יקרה מאוד כי היא מתקיימת מחוץ למוסד. שום רפורמה של מורים לא תעזור אם לא ישקיעו במכללות להוראה".
"אחת הבעיות החמורות היא שאנחנו כמנהלים לא יכולים לגעת במורה שכולם מסכימים שאינו
צריך להיות במערכת", אומר אברהם פרנק, מנהל תיכון גוונים במועצה האזורית מנשה, שנמצא כיום בשנת שבתון. "יש מנהלים שפשוט משלמים למורים כאלה שיישבו בבית, כי להוציא אותם אי אפשר. זה פשוט בזבוז אדיר של משאבים".
אחוז המורים הללו מתוך כלל עובדי ההוראה אינו גדול, אומר פרנק, "אבל לפעמים מספיק מורה אחד כזה כדי לצבוע חדר מורים שלם. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לפנות אותו מתפקידו ולקחת מורה רעננה במקום התקן שמתפנה. נוצר מצב אבסורדי שברוב המקרים אנחנו מחליטים על קבלה, אך לא יכולים לפטר".
בכל בית ספר יש לפחות מורה אחת כזו, שכבר נמאס לה ללמד אבל לא רוצה ללכת הביתה. במקום להיות כוח מוביל בזכות הוותק שלה, היא הופכת לנטל. בדרך כלל לא תראו את המורים והמורות הללו בכיתות. המנהלים יודעים שזה עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת. אבל לא ניתן לפטר אותם. על פי נתוני משרד החינוך, בשנה האחרונה פוטרו כ-40 מורים בלבד בהליך פדגוגי, משיקולים מקצועיים.
בדרך כלל הליך הפיטורים אורך יותר משנתיים. הסיבה לכך היא שעל פי החוק כדי לפטר מורה נדרשת מפקחת בית הספר להגיע לפחות לעשרה ביקורים בכיתה שבה הוא מלמד-שישה ביקורים בשנה הראשונה וארבעה בשנה השנייה - לפני שהליך הפיטורים יכול לצאת לדרך.
"עוגת השעות של התלמידים בישראל נראית פחות או יותר כמו של עמיתיהם בעולם, כי הם מלמדים חמישה ימים בשבוע. אבל אם מסתכלים על הפרוסות רואים שבחינוך היסודי, שבו מונח הבסיס, יש אצלם דגש הרבה יותר משמעותי על הבנת הנקרא ומיומנויות השפה", מסבירה פרופ' זמירה מברך, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן ועורכת הפרק הישראלי של מחקר פיזה הבינלאומי.
מערכת השעות של תלמידי בתי הספר היסודיים בישראל "רזה" הרבה יותר משל עמיתיהם מעבר לים, והפער הולך ומצטמצם לקראת התיכון. תלמידי ישראל בגילאי שבע עד תשע לומדים 666 שעות חובה שנתיות, לעומת 785 שעות באיחוד האירופי, ואילו התלמידים בגילאי תשע עד 12 לומדים 749 שעות, לעומת 812 באירופה.
כשבוחנים את החלוקה למקצועות, אפשר לראות כי באירופה משקיעים הרבה יותר במיומנויות הבסיס. 25 אחוז משעות הלימוד של תלמיד בגילאי תשע עד 11 באירופה מוקדשות לקריאה, כתיבה וספרות, לעומת 11 אחוז בישראל, ומקבל גם יותר שעות במתמטיקה. אין נתונים לגבי מספר שעות הלימוד של אמנות בישראל, אבל התלמיד האירופי מקבל 13 שעות בממוצע. בלימודי דת, לעומת זאת, אנחנו מובילים.
"אנחנו יודעים שקריאה וכתיבה, האוריינות השפתית, הן הבסיס לכל", אומרת פרופ' מברך. "מי שלא מחזיק במיומנויות הללו לא יכול לדעת דבר. המדעים מבוססים על קריאה, המקצועות ההומניים מבוססים על קריאה, ואפילו מתמטיקה. צריך לחלק את המקצועות בצורה שונה, לעשות סידור מחדש. בארצות-הברית, למשל, מלמדים קריאה בכל המקצועות. בכל שיעור המורה המקצועי נותן טקסטים שנוגעים לתחום הדעת שלו. כל המורים עוברים השתלמויות כדי ללמד הבנת הנקרא. זה צעד שאנחנו יכולים לאמץ בלי לדבר על תקציבי ענק ותוספת שעות".
"אני לא מאמין בבכיינות של עיירות הפיתוח, שלא נותנים תקציבים. אני מאמין בעשייה", אומר שמעון אמויאל, מנהל מחלקת החינוך בעיריית אור-עקיבא, "אין הבדל בין תל-אביב לאור-עקיבא, למעט הגודל של אוכלוסיית המורים. יש לנו מורים מדהימים שמגיעים מחיפה, מהרצליה, מנתניה, והם באים כי הם רוצים לסייע אצלנו".
אמויאל מספר כי "היום אנחנו מגיעים ל-70 אחוזי זכאות לבגרות. לפני עשר שנים הייתי בעשירייה האחרונה ויכולתי לשבת ולבכות, אבל במקום זה לקחנו את התקציבים שיש והוכחנו שמי שעושה מצליח. עברנו את תל-אביב, עברנו את זכרון-יעקב, עברנו את חיפה. זה רק עניין של השקעה נכונה".
אור-עקיבא היא דוגמה לכך שאפשר לנתק את הקשר הגורדי שבין מצב כלכלי לבין השכלה, אבל על פי הנתונים היבשים זהו מקרה יוצא דופן. ביישובים שבהם השכר הממוצע הוא 4,000 שקל, שיעור הזכאים לבגרות נושק ל-10 אחוזים. ביישובים שבהם השכר הממוצע דומה לשכר הממוצע במשק, שיעור הזכאים לבגרות הוא 60 אחוז בממוצע.
בשנת 2005 היו 67 אחוז מבני הנוער בהרצליה זכאים לבגרות, לעומת 36 אחוז מילדי אופקים ו-27 אחוז מילדי עכו. 44 אחוז מהתלמידים במחוז הצפון הגיעו לתעודת בגרות, לעומת 57 אחוז מהתלמידים במחוז המרכז. זה לא חייב להיות כך. ההצלחה של אור-עקיבא מוכיחה שאפשר גם אחרת.
"לתעשייה הישראלית חסרים היום לפחות 5,000 טכנאים והנדסאים, ואין לנו ברירה אלא להגדיל את מספר העובדים הזרים בתחום", אומר נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש. הוא מפנה אצבע מאשימה למערכת החינוך, שהזניחה בשנים האחרונות את החינוך המקצועי וגרמה לקריסתו הכמעט מוחלטת.
בתחילת שנות התשעים הוגדרו כמחצית מהתיכונים בישראל כבתי ספר מקצועיים. היום מדובר רק ב-30 אחוז. לפני חמש שנים למדו במסגרת החינוך המקצועי-טכנולוגי כ-125 אלף בני נוער. היום לומדים בו כ-100 אלף בני נוער, המהווים 20 אחוז מכלל התלמידים בחינוך העל-יסודי. הירידה החדה ביותר היא במגמות לימוד כמו הנדסאות אלקטרוניקה והנדסאות מכונות, שמספר התלמידים בהן ירד מ-50 אלף לפני עשר שנים ל-38,130 כיום.
בשלוש השנים האחרונות קיצץ משרד החינוך את התקציבים המופנים לחינוך המקצועי ב-35 אחוז. "הקיצוץ בתקציב הוא הבעיה המרכזית", אומר ברוש. "אם נוסיף לנתונים הבעייתיים את העובדה שרק 52 אחוז מבין תלמידי החינוך הטכנולוגי מקבלים תעודות בגרות, אפשר להבין את גודל השבר. לצערי, גם רשתות החינוך המקצועיות כמו אורט ועמל סובלות בשנים האחרונות מסגירת מגמות ומהפיכת בתי הספר שלהן ממקצועיים לעיוניים".
"עצוב לראות שרמת הידע של תלמיד ישיבה בן 18 מקבילה, במקרה הטוב, לרמתו של ילד בכיתה ד'", אומרת יושבת ראש עמותת הלל (האגודה ליוצאים בשאלה), ורדה ליפשיץ. "מדינת ישראל חסרת אונים מול מערכת החינוך במגזר החרדי, שהפכה להיות אוטונומיה". רשתות החינוך העצמאיות של ש"ס ושל אגודת ישראל מתנהלות כבר שנים ללא פיקוח של ממש על התכנים שנלמדים בהן. באופן פורמלי הן מחויבות ללמד את מקצועות הליבה (מתמטיקה, אנגלית, ספרות, היסטוריה ואזרחות), אבל בהיקף קטן בהרבה מאשר בבתי הספר היסודיים של החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי.
בפועל, איש אינו יודע עד כמה עומד החינוך החרדי בדרישות הבסיסיות הללו. בחודשים האחרונים הופקעו ממשרד החינוך הכלים המעטים שעוד היו לו כדי לפקח על המתרחש בחינוך החרדי. זה התחיל כאשר הממשלה והכנסת אישרו את חוק נהרי, הקובע כי גופי החינוך הפרטיים יזכו לתקצוב מהרשויות המקומיות בלי שייאלצו לעבור דרך ועדת התמיכות העירונית. המשמעות: תקציב של 400 מיליון שקל בשנה יחולק מעתה לעמותות ולגופים שונים העוסקים בחינוך בלי שיצטרכו להוכיח מינהל תקין, עמידה בתנאים הבסיסיים של משרד החינוך וכו'.
שרת החינוך ביקשה לחייב את בתי הספר החרדיים ללמד את מקצועות הליבה בהיקף זהה לזה של החינוך הממלכתי. התגובה לא איחרה לבוא: לפני שלושה חודשים עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק של חברי הכנסת מהסיעות החרדיות, שלפיה משרד החינוך לא יוכל להתערב בתכנים הנלמדים ברשתות החינוך הפרטיות, שכמעט כולן חרדיות.
"גם ככה עד היום לימדו בחינוך החרדי את מקצועות הליבה ברמה של בית ספר יסודי", אומרת ליפשיץ. "מה שיקרה עכשיו זה שבחור בן 18 שייצא מישיבה לא יידע ספרות, לשון והיסטוריה. דור שלם של ישראלים יהפכו להיות בורים בחסות המדינה".
"ראית פעם בית ספר יהודי בלי מגרש ספורט? היום כל מטר מרובע הופך לכיתה בגלל שחסרות לנו 1,400 כיתות . המחסנים, המקלטים, הכל הופך לכיתות", אומר עבד אלבכרים לאפי, יושב ראש איחוד ועדי ההורים במזרח ירושלים. "כשבתי הספר לא הספיקו, פתחו כיתות בדירות להשכרה. לוקחים חדר שינה והופכים אותו לכיתה. ילדים לומדים במטבח. יושבים מקיר לקיר ומטפסים על השולחנות כדי להגיע לשירותים. כשגם זה לא היה מספיק התחילו ללמוד במשמרות, וכשזה לא הספיק עברו ללימודים בקבלנות, שבהם קבלן מקבל כסף לפי ראש".
אם מצבה של מערכת החינוך הישראלית גרוע, במגזר הערבי המצב גרוע שבעתיים. כשבתי הספר היהודיים מתלוננים על מזגן דולף, בבתי ספר רבים במזרח ירושלים לומדים במשמרות. בבתי הספר של הפזורה הבדואית בנגב המצב גרוע עוד יותר: קצב בניית הכיתות אינו מצליח להדביק את שיעור הילודה הגבוה, והתלמידים יושבים בקרוונים מתפוררים ובצפיפות עצומה.
ביותר מ-30 אחוז מבתי הספר בחינוך הערבי יש יותר מ-800 תלמידים, לעומת שלושה אחוזים בלבד במגזר היהודי. עם תנאי פתיחה כאלה, אין פלא שרק 28 אחוז מהתלמידים הבדואים הגיעו בשנת הלימודים תשס"ה לתעודת בגרות, לעומת 60 אחוז במחוז הדרום כולו. 40 אחוז מאלה שהגיעו לתעודת בגרות לא יוכלו להתקבל איתה לאוניברסיטה.
בשנים האחרונות מתחילים לראות במגזר הערבי ניצנים של חינוך פרטי ברמה גבוהה, ואפשר למצוא בתי ספר מצטיינים, במיוחד בצפון הארץ. אבל ככל שזה תלוי בחינוך, הדרך להשתלבות בני הנוער הערבים בחברה הישראלית עדיין חסומה.
"אני כלכלן כבר שנים רבות, אבל למרות כל הידע וההשכלה שלי בתחום, אני מתקשה לפענח את תקציב מערכת החינוך כפי שהוא מופיע בספר תקציב המדינה", אומר ד"ר דן בן-בדוד. "תקציב מערכת החינוך הוא כמו חור שחור. אתה יודע מה נכנס, אבל לא יודע מה יוצא, אם בכלל. אי אפשר לדעת כמה שעות הוראה מקבלים ילדי ישראל בכל כיתה ובכל מקצוע, מה הסכום שמושקע בתוכניות הלימוד ואפילו כמה מורים בדיוק מלמדים בכיתות". דבריו של ד"ר בן-דוד, מהמבקרים הבולטים של מדיניות הממשלה בתחום הכלכלי והחברתי, מומחשים היטב גם בספר התקציב לשנת 2008, שעומד בפני אישור במליאת הכנסת.
ממשלתו של יצחק רבין ז"ל היתה האחרונה שהגדילה את תקציב החינוך באופן משמעותי - 12 אחוז - ואילו שאר הממשלות מאז 1995 עשו זאת, לכל היותר, בהתאם לקצב גידול האוכלוסייה. בין שנת 2001 לשנת 2006 קוצץ תקציב מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בסך דמיוני של של כשלושה מיליארד שקל - יותר מכפי שקוצץ מכל סעיף תקציבי אחר.
בתקציב הכולל של משרד החינוך לשנה הבאה צפויה אמנם עלייה של כשישה אחוזים לעומת השנה שעברה, והוא יעמוד על 29.9 מיליארד שקל לעומת 27.4 מיליארד שקל בשנת 2007. אבל כמעט מחצית הסכום שנוסף לתקציב, 1.16 מיליארד שקל, מיועד לתוספת שכר למורים בבתי הספר היסודיים, פיצוי על השחיקה בשכרם.
במקביל לעלייה בתקציב הכולל, צפויים בשנת התקציב הקרובה קיצוצים גדולים בתחומים הקשורים לפעילות המינהל הפדגוגי. תקציב השירות הפסיכולוגי, למשל, יקטן בכמעט עשרה אחוזים, מ-210 מיליון שקל ל-202 מיליון. תקציב שירותי הרווחה במערכת החינוך יופחת בשיעור דומה, מ-80 מיליון שקל ל-71 מיליון. אחד הקיצוצים המשמעותיים ביותר צפוי בתחום החינוך לדמוקרטיה, שאותו קידמה שרת החינוך יולי תמיר באופן אישי. תקציב הפרויקט יעמוד על 22 מיליון שקל לעומת 27 מיליון שקל בשנה שעברה, קיצוץ של כ-20 אחוז.
המורים השובתים טוענים כי מספר שעות הלימוד בבתי הספר התיכוניים קוצץ משנת 2001 בכ-8.5 שעות שבועיות, אבל בספר התקציב אי אפשר למצוא את הנתון הזה. "כשעושים בדיקה מול דוח ה-OECD (דוח בינלאומי המפרט את כל מערכות החיים במדינות במפותחות בעולם - י.ל, א.ז), מגלים שאנחנו במקום הרביעי מבין המדינות המפותחות במספר שעות ההוראה לילדים בגילי שבע עד 14", אומר בן-דוד.
"אבל כשמתעמקים בדוח מגלים שבמדינות המפותחות, 93 אחוז משעות ההוראה בגילאי תשע עד 11 מוקדשות למקצועות בתחומי הליבה (לימודי שפה, קריאה ומתמטיקה), ואצלנו רק 56 אחוז מוקדשים לכך". בן-דוד מוצא לנכון לתלות את האשם במורים דווקא, ולא בקיצוץ התקציבי המופלג.
"מי ששואל את עצמו להיכן נעלמו שעות ההוראה, צריך להפנים שמשרד החינוך מייצר צ'ופרים למורים, והילד שיושב בכיתה לא רואה את המורה בכל השעות המדווחות", הוא טוען.
למרות הקיצוץ, תקציב החינוך אינו מנוצל במלואו. מאז שנת 2001 הוחזרו לקופת המדינה כשלושה מיליארד שקל ממשרד החינוך. בשנת 2004 הוחזרו לקופת המדינה מיליארד וחצי שקל, בשנת 2005 הוחזרו 800 מיליון שקל ובשנת 2006 לא נוצלו 300 מיליון שקל. הדבר נובע, כך מסבירים במשרד החינוך, מהיעדר החפיפה בין שנת הלימודים (תחילת ספטמבר עד סוף יוני) לבין שנת התקציב (ינואר עד אוגוסט), אבל אפשר היה, כמובן, למנוע זאת באמצעות תכנון מראש.
"סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה מקבל היום הרבה פחות ממה שקיבלו הסטודנטים שלמדו לאותו התואר לפני שבע או עשר שנים", אומר ד"ר עמי וולנסקי מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב, ששימש כיועץ לענייני השכלה גבוהה של שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת.
ואכן, בין השנים 2001 ל-2006 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בישראל ב-1.3 מיליארד שקל. על פי דוח של מרכז אדוה, בשנת 1996 השקיעה ממשלת ישראל בכל סטודנט סכום של 37,099 שקל , ואילו בשנת הלימודים הקרובה יעמוד הסכום הממוצע לסטודנט על 27,917 שקל בלבד. גם אם הרפורמה שעליה המליצה ועדת שוחט תבוצע במלואה, ההשקעה הממשלתית בסטודנט תעמוד בשנת 2013 על סכום של 32,685 שקל בלבד, פחות מאשר לפני עשר שנים.
לדברי וולנסקי, "באמצע שנות התשעים עמד מספר הסטודנטים לאיש סגל בכיר על 15 סטודנטים לכל איש סגל, ובשנה שעברה המספר קפץ ל-25 סטודנטים לאיש סגל. הקיצוץ הכבד השפיע על איכות ההוראה ועל המחקר, והנגישות להשכלה הגבוהה נפגעה".
אחת התופעות המדאיגות ביותר שמתרחשות בשנים האחרו נות במערכת ההשכלה הגבוהה היא סגירה ומיזוג של חוגי לימוד. התופעה בולטת בעיקר בפקולטות למדעי הרוח, למדעי החברה ולמדעי החיים, אבל ניצנים שלה אפשר כבר לראות בגזרות נוספות של האקדמיה. כתוצאה מכך, צומצם היצע קורסי הבחירה בשיעור של כ-30 אחוז לעומת ההיצע לפני כחמש שנים. היצע של קורסי החובה לתואר, שמרביתם נלמדים כיום בשנה א', צומצם ב-20 אחוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
