ההרדמה
יש המאמינים שזה בסדר "להרדים" בעלי-חיים כשהסיכוי למצוא להם בית הוא קלוש. החתולאית מתנגדת לכך בתוקף ואומרת שרק וטרינר יכול להחליט על כך, וגם אז, לא בלב קל
לכאורה ה"הרדמה" היא הרע במיעוטו לנוכח כל מקרי ההתעללות, הנטישה וההזנחה, והחיים הקשים ברחוב. "לפחות הוא לא סובל" מתרצים ה"מרדימים". אבל כמו שצרת רבים היא בכל זאת צרה, והגונב מגנב הוא בכל זאת גנב, גם הרע במיעוטו הוא בכל זאת רע. אין בו טוב. לחייהם של בעלי-החיים יש ערך. אסור שיהיו הפקר. אסור שבני-אדם ימיתו אותם כלאחר יד, כאילו כלום, מטעמי נוחות או נקמה או משום שאין להם משהו אחר לכלות בו את זעמם ואת התסכולים שלהם. ואסור שימיתו אותם בגלל שלמישהו נדמה שחיי החתול ברחוב קשים מנשוא. נכון, החיים ברחוב קשים, אך הם חיים. החיים של בעלי-החיים, לא שלנו. לא שלך. הרחוב רע? תקן את הרחוב - ספק מים, ספק אוכל, עקר וסרס, חנך את הילדים לחמלה (וגם את הוריהם לא יזיק לחנך) - תקן את הרחוב, אל תהרוג את החתול.
מעניין, שסבלם של בעלי-החיים אינו מדיר שינה מעיניו של איש כשמדובר בחיות-המשק המתענות באופן ממוסד במשקים, בהובלות, בשחיטה; או כשמדובר בבעלי-החיים המשמשים בניסויים (גם חתולים, כן!). אבל כל אלה שעצמו את עיניהם לסבל הממוסד פשוט אינם מסוגלים לראות את החתול חי חיי אומללות ברחוב ומרגישים חובה אישית לעזור לו, בכרטיס בכיוון אחד - לשמים!
כל חייו הצהיר אבי בלהט, כי בזקנתו לא ירצה להגיע למצב של חוסר שליטה בגופו, וחבל שאין לבריות "ברז" שיוכלו לסגור כשירגישו שחייהם אינם חיים עוד. איתרע מזלו וזה בדיוק מה שקרה לו. בעקבות שלושה אירועים מוחיים הוא נעשה כמעט "צמח". הוא איבד את כושר התנועה ואת כושר הדיבור, והתפקודים השכליים שלו נעלמו כמעט לגמרי, עד כמה שיכולנו לשפוט. את החיוך התמים שעל פניו הפנה לכולם, והיה ברור שאינו מזהה אותנו, בני משפחתו. ואז, ברמת הקיום הזאת, כשלא נשאר לכאורה דבר מאישיותו ה"אנושית", בא בו לידי ביטוי יצר החיים החייתי, וגופו נלחם על כל נשימה, נלחם על חייו "כמו חיה", כמו שאומרים. במצב הזה כבר לא היו מחשבות על "ברז", לא היו כנראה מחשבות כלל, הוא פשוט רצה לחיות בכל מחיר. "רצה" לא ברמה מודעת אלא בכוח
בניגוד לבני-האדם, המסוגלים לבקש למות, בעלי-החיים אינם רוצים למות. לכל מאבקיהם ולכל פעולותיהם יש תכלית אחת – לחיות, להוסיף ולהתקיים. גם כשהם סובלים. כשחתול חולה או פצוע, הוא מסתיר את הדבר עד כמה שהוא יכול וזמן רב ככל שהוא יכול, משום שאז הוא פגיע, אז קל לפגוע בו. והוא אינו רוצה להיפגע. הוא רוצה לחיות (משום כך, אגב, כשמתגלים סימני מחלה באחד מחתולי הבית או החצר, סימן שהמחלה כבר בשלב מתקדם. את השלבים הראשונים שלה החתול הסתיר היטב). בהעדר הוכחה ברורה, רפואית, לפגיעה חסרת תקנה או למחלה סופנית הכרוכה בסבל, אין לנו זכות ליטול את חייו של שום יצור חי.
לווטרינר של החבר'ה שלי התוודעתי כשבאתי למרפאה שלו עם ניסים. הוא הוציא את ניסים הקטנטן מן המִנשׂא.
"נו?" שאל.
"נו, מה?" השבתי בשאלה. לא הבנתי אותו.
"מה נעשה?"
"כלום. נבדוק למה אין לו רגליים", אמרתי.
הוא חיבק את ניסים ונאנח אנחת רווחה. "חשבתי שבאת להרדים אותו".
דווקא בגלל יחסו למוות, אני בוטחת בו בכל ההחלטות הנוגעות לחייהם של בעלי-חיים שאני מביאה אליו. אצלו לא יומת בעל-חיים משום שזה זול יותר מטיפול. אצלו לא יומת בעל-חיים משום שהוא הורס את הספות של בעליו. אצלו לא יומת בעל-חיים משום שהוא זקן והטיפול בו מעייף את בעליו.
לעומתו, ניצבים אלה שמאמינים שזה בסדר "להרדים" בעלי-חיים בגלל שקלושים סיכוייהם למצוא בתים, ואלה שסבורים שהקושי שלהם לראות חתול סובל ברחוב מתיר להם להמית אותו. אתם תופסים את זה?! כדי שהאדם ה"רגיש" לא יסבול כשהוא רואה חתול-רחוב ועוברים לו בראש הסרטים הגרועים ביותר לגבי גורלו, הוא "מרדים" את החתול! גם חתול בריא, חתול מטופל, מסורס, מואכל - לא חשוב. אם הוא ברחוב, חייו ודאי רעים. היאורה השליכוהו!
גם אצלי מוקרנים בראש סרטים לא קלים, אבל חבריי (החתולאים, הסוסאים וכל השאר) ואני מנסים לתקן את המצב, בקטן ובגדול, ברמת החתול היחיד (סירוסים ועיקורים) וברמת הרחוב, החינוך והחקיקה. אולי הגיע הזמן, שנתחיל לתבוע את זה ממי שיכולים להזיז דברים - כולנו, גם מי שקורא את הדברים האלה. ה"הרדמה" הלגיטימית היחידה היא במצבים רפואיים סופניים. במקרים שכלו בהם כל הקצים, שאין בהם שום פתרון אחר, כשבעל-החיים פצוע קשה מדי לטיפול כלשהו או גופו שבור מדי לתיקון, כשהוא בשלבים סופיים של מחלה חשׂוכת מרפא. לא מסיבות אחרות - לא כי כבר לא מתאים לי חתול, כי הכלב השתין על הרצפה, כי הציפורניים של החתול השאירו שריטה בפרקט (מצד שני, אסור לדעתי להתעקש על טיפולים רפואיים קשים, ממושכים ומלחיצים, שיאריכו את חיי בעל-החיים בכל מחיר, רק משום שלנו קשה להיפרד ממנו - אבל זאת סוגיה אחרת לגמרי).
על ההמתות מן הסוג הזה מוסמך להחליט רופא וטרינר בלבד, לא שום אדם אחר. כמי שמכיר היטב את האנטומיה והפיזיולוגיה של בעלי-החיים, הווטרינר מסוגל לומר בדרך כלל אם יש לבעל-החיים סיכוי להחלים או מוטב להמיתו כי מותו קרוב ממילא והוא סובל סבל פיזי, ממשי – לא סבל החיים הקשים ברחוב, אלא סבל גופני סופני. וגם אז, ההחלטה מתקבלת לא בלב קל.
להבדיל מדעתו של אבא שלי, אני רוצה לחיות בכל מחיר. אם חס וחלילה אגיע למצב של חוסר יכולת להחליט לעצמי, ברירת המחדל שלי היא חיים בכל מחיר. שיחברו אותי לכל המכונות האפשריות. לא הייתי רוצה שאיש יחליט בשבילי שחיי אינם חיים עוד, שהסבל שלי בלתי נסבל, שכדאי לנתק את המכשירים. למכריי ולדורשי שלומי אני מזכירה שוב ושוב: אל תנתקו אותי משום מכשיר! ולא רק זה - גם תיזהרו שלא לדרוך לי על הצינורות בטעות!
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
