 |
/images/archive/gallery/147/021.jpg חתול מפהק
ארכיון  |
|
|
|
|
| גם מי שעבר חוויה לא נעימה עם חתולים יכול לעבור חוויה מתקנת, אפילו בגיל שבעים • החתולאית בטור על אביה, "שונא החתולים" |
|
|
|
 | דפדף בקהילות |  |
|
alpha bitch
16/3/2007 11:40 |
alpha bitch
16/3/2007 11:40 |
|
|
|
|
|
|
|
אבא שלי שנא חתולים. כל המשפחה ידעה שאבא שלי שונא חתולים. זה היה מוזר, כי אבי אהב אהבת נפש את הטבע על כל היבטיו, אהב בני-אדם (במיוחד ילדים) ואהב בעלי-חיים (במיוחד כלבים). וכולם ― אנשים, תינוקות וכלבים ― אהבו אותו, נמשכו אליו.
אמא שלי, לעומת זאת, חובבת חתולים מושבעת מילדותה. אבל אבא? חבל על הזמן. שונא חתולים וזהו זה. אז ידענו שהוא "שונא חתולים" אבל לא התעמקנו בזה. ל"שנאה" לא היה ביטוי מעשי והיא נותרה בגדר עובדה שולית ברקע המשפחתי שלנו. זה גם לא היה חשוב - בבית ממילא חיה כלבה, שהעסיקה את כולנו די הרבה משום שהיתה חולת סוכרת והיינו חייבים לערוך לה בדיקת סוכרת מדי יום ולהזריק לה זריקת אינסולין מדי יום, כך שיחסו לחתולים לא שינה לנו כהוא זה. גם שאר בני המשפחה, כמו מרבית האנשים - את חתולי הרחוב פשוט לא ראינו, גם אם הביטו לנו היישר בעיניים.
את מקור ה"שנאה" של אבי ידענו היטב. פעמים רבות
שמענו את הסיפור הזה: בילדותו עבר פעם דרך שער אבן והבהיל חתול שישב על השער. החתול קפץ על פניו ושרט אותו קרוב מאוד לעיניים. בנס לא נפגעו עיניו, אבל בגלל השריטה הוא קיבל סדרה של זריקות מכאיבות בבטן (כנראה חיסון נגד כלבת, כך נהגו אז להזריק חיסון זה; כיום כבר לא). לכל הדעות זו חוויה קשה ומכוננת לילד כך שה"שנאה" נותרה על כנה גם כשהתבגר וגם כשהזדקן.
בבגרותו נפגע אבי בתאונת דרכים: הקטנוע עליו רכב התהפך ומחץ את רגלו. שבועיים שכב בבית-החולים ולאחר מכן בילה עוד זמן רב כשרגלו מגובסת. אך בסופו של דבר הוא שב לרכב על הקטנוע כאילו דבר לא קרה.
אז למה לא פיתח שנאה לקטנועים? הרי לשניהם, גם לחתול וגם לקטנוע, לא היתה כוונה להזיק לו, ושני המקרים לא היו אלא תאונות! הוא לא פיתח שנאה לקטנועים כנראה משום שתאונה זו אירעה כשכבר היה אדם בוגר בעל שיקול דעת, שמסוגל לנתח את חוויותיו ניתוח רציונלי. זהו הבדל של ממש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| החתולאית ו"שונא-החתולים" הפרטי שלה (לפני שנים רבות)
| /images/archive/gallery/726/750.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
זה בסדר, גע בי! לטף! שנינו נהנה
|
|
|
 |
|
|
|
יש לא מעט "שונאי-חתולים" ששנאתם אינה אלא שריד של חוויה בלתי רציונלית, לאו דווקא של פגיעה ממשית כמו שנפגע אבי. די בכך שהאמא אמרה פעם "איחס! חתול!", או "אמא'לה! חתול!" כדי שהרתיעה, השנאה או הפחד יתקבעו לנצח, או לחילופין עד שהאדם יחשוב על זה בהגיון של בוגר, ויבין מה באמת התרחש בנפשו. אבל מקִבּעונות הילדוּת קשה מאוד להיפטר גם כשמוּדעים להם, ורובנו אפילו לא מוּדעים להם. כל מיני שנאות ופחדים ילדותיים שולטים בנו, ואנחנו אפילו לא יודעים זאת.
לעת זיקנתו, בסביבות גיל שבעים, זכה אבא שלי, סוף-סוף, בחוויה המתקנת. כשעברתי לגור לבד אימצתי שתי חתולות, גרייס ושלי, אמא וגורה (גורה שנייה של גרייס הומתה בידי ילדים בשכונה באופן אכזרי ביותר. משום כך לקחתי אותן הביתה, אף על פי שהיה לי אז כלב).
גרייס ושלי היו מקסימות - אפורות-כסופות, רגועות ונעימות. בביקורו הראשון אצלי אחרי הגעתן אלי, הוא ישב על הספה בסלון, ליד הכלב. לפתע נכנסה גרייס מחדר אחר ובלי לעשות עניין ניגשה אליו ובניתור חתולי, קטן וחינני, התיישבה על ברכיו כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר. אבא שלי הביט בה והיא הביטה בו בחזרה. בהיסוס קל הוא החל מקרב את ידו אל ראשה. היא לא חיכתה שידו תגיע אליה, אלא היטתה את ראשה בזווית קטנה ודחפה את הראש כנגד ידו המושטת אליה, כמו מעודדת אותו ― "זה בסדר! גע בי! לטף! שנינו נהנה, מבטיחה!"
והוא אכן ליטף, והיא גירגרה. והוא ליטף והיא גירגרה. על פניו התפשטה הבעה מוזרה - שילוב של הנאה והפתעה. אין ספק שאבא שלי נהנה מזה - ודאי נהנה מן העובדה שהוא, "שונא החתולים" ("הפוחד מחתולים" בעצם, כפי שראינו), נוגע בחתול ושום דבר רע לא קורה לו. להיפך - זה אפילו נעים ביד ונעים בנפש! מי כמוהו רווה נחת מיכולתו להסב הנאה ליצור חי, חתול או לא חתול.
טוב, אז לחתולאי הוא לא נהפך, אפילו לא לחובב חתולים. אבל די היה לי בכך שהוא נוגע בחתולים ללא חשש וללא רתיעה. "החתולים שלך כל כך נחמדים!", אמר לי באחד מביקוריו אצלי. "כל כך חבל שהם חתולים…"
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גרייס ושלי. נחמדות, רק חבל שהן חתולות. צילום: alpha bitch
| /images/archive/gallery/726/745.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
| | | | | |
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
