פטריוט ועיתונאי
בן כספית מספר על האורים והתומים של העיתונות – זאב שיף, עיתונאי ענק ופטריוט
הוא זכה ליחס הזה ביושר. הוא ידע לפרגן, למרות שהתחרותיות היתה טבועה בו,כבכולנו. הוא ידע לעזור, להטות אוזן, להעניק עצה קטנה או גדולה. מעולם לא חישב שעלולים לדחוק את רגליו, או לכרסם בעליונותו, או לגמול לו רעה תחת טובה. הוא פשוט היה כזה. מדריך, מסייע, מפרגן. הוא היה זאב שיף.
הוא עבד עד יומו האחרון, המשיך להפציץ סקופים ולהביא פרשנויות בהירות, ידעניות ומדויקות על המצב, ש כל-כך קשה להגדיר ולפרשן. זו זכות גדולה להחזיק בצמרת עד גיל 75, ועוד במקצוע הזה. שיף זכה לה, בזכות. הוא לא דעך, לא שקע, לא נעלם. לו שאלתם את עורכיו, היו נותנים הכל כדי שימשיך. לא היה צורך לרמוז לו שום דבר, לדחוק את רגליו בעדינות, או להתפלל שיבין לבד. השנים רק עשו לו טוב.
איני שייך לדור של שיף, דור של נפילים עיתונאיים, כתבים צבאיים ברובם, כמוהו וכמו איתן הבר ויעקב ארז ואלי לנדאו ואורי דן ז"ל ואהוד יערי.כמעט ולא יצא לי לעבוד איתו באופן ישיר, או להתחרות בו. אני ניזון בעיקר מסיפורי עלילותיו שעוברים בינינו. מכל הדברים האלה שלמדתי על שיף, ומשיף, בולט מבחינתי עניין ברור אחד. העובדה ששיף היה, לאורך כל הדרך, פטריוט ישראלי.
לפני כמה שנים התפתח בתקשורת ויכוח מוזר. איך לכנות, במהדורות החדשות ובעיתונים, את הכוחות הפועלים בשמה של מדינת ישראל בשטח, האם "כוחותינו", או שמא "כוחות צה"ל"? ויכוח איום ונורא, לטעמי. מעיד על כשל נפשי נרכש של המדינה היהודית. המדינה היחידה והאחרונה בעולם שנאבקת עדיין על קיומה, על הלגיטימיות שלה, על חייה. המדינה היחידה והאחרונה בעולם שמדינות אחרות מצהירות, במפורש, על כוונתן לחסלה. מדינה במלחמה, נאבקת בגלי קנאות וטירוף המאיימים להטביע את העולם כולו, חסם בודד אחרון בפני הפונדמנטליזם האיסלאמי הרצחני, מתאמצת לשמר, תוך כדי המלחמה העקובה מדם הזו, גם את צלם הדמוקרטיה שלה, את צלם האנוש. ובכן, של מי החיילים האלה? לא שלנו? האם יש עיתונאי ישראלי אחד שחיילי צה"ל הם לא החיילים שלו? לא מייצגים אותו? לא שומרים עליו? לא משמרים את קיומו? האם אלה "כוחות צה"ל", בביטוי אובייקטיבי נקי, מעודן, מתנשא,
הוויכוח גווע מתישהו, ללא הכרעה. אלה שממשיכים להביט על צה"ל כצבא קלגסים עוין, המשיכו. אלה שרואים בצה"ל את מגן הדמוקרטיה והנפש היהודית, נותרו. זאב שיף השתייך, ללא כל צל של ספק, אלינו. לעיתונאים שהם קודם כל ישראלים, ורק אחר-כך עיתונאים. אלה, שכשהם שומעים על תקרית, או פעולה, או מבצע של צה"ל, ליבם מחסיר פעימה. כי אלה הם הבנים שלנו.
זאב שיף היה פטריוט ישראלי שלא התבייש בזהותו. הוא כתב באחריות, הוא גנז סיפורים שעלולים לסכן את ביטחון המדינה, הוא נרעד כשהביטחון הזה נסדק, הוא ראה בצה"ל גוף שצריך לבקר, לעקוב, לבדוק, ובאותו זמן להתפלל לשלומו והצלחתו. במובן הזה, היה שיף מגדלור שפוי, ישראלי, בולט למרחקים. לועג לניו-ז'ורנליזם, לגל החדש, לפוסט-ציונות ולמטיפי המוסר המקצועיים. ישר, נקי, הוגן והגון. כן, וגם ישראלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
