הפצוע האנגלי
לונדון רחוקה היום מהגרוביות של שנות השבעים, וקרנבי סטריט נראה כמו עוד סניף של סטארבקס עם בוטיקים מסביב. בעצם, הדבר היחיד שלא השתנה בלונדון זה אני. גם בגלל זה אני מת עליה
"מחר יהיה קר מהרגיל. אחת הסיבות להתפתחות הזאת היא ירידת הטמפרטורות"
חדשות ה-BBC2
סעו אתם לתאילנד ולהודו לחפש את עצמכם, ואני מקווה שתאהבו את מה שתמצאו. אני הייתי בהרבה ארצות, אבל לונדון תמיד תהיה העיר האהובה עלי.
למרות שהעיר השתנתה ותושביה כבר שכחו לגמרי את הגרוביות של שנות השבעים, אם אני עוצם את עיני, אני יכול לשמוע מוזיקת ביטלס ודו? נובן בקרנבי סטריט, שכיום נראה כמו עוד סניף של סטארבקס עם בוטיקים מסביב. ברחובות החשוכים עדיין עומד הריח שאין לטעות בו של גללי סו? סים, בירה ובייקון, שתן וקארי, ולעולם אין לדעת באיזו פינה אפלה יתנפל עליך ג'ק המרטש.
אני מתכחש ללונדון המאוחדת-אירופית, הקרה והיקרה, שגם בימים לא גשומים יש לה ריח של גשם, כפי שאדם זקן מתכחש לעתים לגילו. בשבילי לונדון תמיד תהיה מולדת השירה והספרות, ומקום שבו הייתי צעיר בתקופה שבה היה לדעתי הכי כיף להיות צעיר. מבחינה זאת, הפצוע האנגלי זה אני.
"מכל הדברים שאיבדתי בחיים אני הכי מתגעגע לשכל שלי".
אוזי אוסבורן
כשאתה נוחת בהיתרו, הדבר הראשון שאתה דורך עליו זה מרבד עם צבע לא ברור - אפור עם כתמים שחורים - מרבד ארוך ומכוער, שכשאתה פוסע עליו אתה מבין ששוב הגעת לאומה לא רצינית במובן הטוב של המילה, והמרבד בצבעים הזקנים האלה שוב מזכיר לך חסד נעורים.
כמו בכל מקום אחר, הרוקרים הקשישים
"הלהקה מעולם לא התפרקה. יום אחד פשוט הפסקנו לדבר אחד עם השני וכל אחד הלך לדרכו"
בוי ג'ורג', סולן ה-Culture Club בראיון טלוויזיוני לקלייב ג'יימס
הביקור הזה מאוד חשוב לי משום שזאת הפעם הראשונה שהבת שלי נטשה מגיעה במיוחד מניו אינגלנד ליישב לשבוע את אנגליה. צר לי שהיא לא הגיעה לעיר הצבעונית והפרחונית של הסיקסטיז והסנבנטיז, אבל אני לוקח אותה לטיול האוטובוס האדום המשוגע, הדו קומתי, מסע כומתה ללונדון ברידג', למודרן טייט גלרי, שם הילדים גולשים מקומה לקומה וזה מעניין אותם יותר מהעבודות של פיקאסו ומרסל דושאן.
לפעמים ההורים צריכים לסבול למען ילדיהם, זהו כנראה חלק מהאבולוציה, וכן, אנחנו ממש עומדים שעה בתור של קילומטר לפני קופת מוזיאון השעווה רק כדי לראות שיבוטים - ברובם מאוד לא מדויקים - של אנשים מפורסמים כמו בריטני ספירס והיטלר.
באופן לא מפתיע, האנגלים הם גזענים אפילו יותר מהצרפתים, אבל עוד לא כל כך עלו על זה. לא ראינו אפילו פסל אחד של אבות הציונות, בן-גוריון או רבין או בגין. אם פסל כזה אכן קיים, מישהו טרח להחביאו היטב מתחת לאנג'לינה ולבראד. את ממשלת ישראל העכשווית כמובן שלא הציגו, משום שכל אחד יודע שגם בלי שתוצג במוזיאונים הממשלה הזאת היא ממשלת שעווה קפואה, שלא זזה לשום מקום וגם לא מוכנה להימס.
את ערפאת, לעומת זאת, אפשר לראות מכל מקום, קורץ בערמומיות לשרון סטון. הוא נראה רע ויכול להיות שבכל זאת הרעלנו אותו. נטשה מתחבקת עם זרים גמורים, למרות שאסרנו עליה את זה: אלברט איינשטיין, ג'וני דפ הפיראט, ואני תולש אותה כמעט בכוח מהזקן של פידל קסטרו.
צלמים קבועים עומדים ליד הפסלים ולוקחים שבעה פאונדים על כל צילום של איש חי עם פסל. רק כדי לפרנס אותם קצת הצטלמנו על ספת קטיפה עם קייט מוס, למרות שברור שאם היינו מצטלמים עם קייט האמיתית זה היה יוצא לנו זול יותר.
"זה בטח היה לכם מאוד קשה לשלוח את המשפחה המלכותית שלכם לגיליוטינה".
הנסיך פיליפ בפגישה רשמית עם שר הפנים הצרפתי בפריז
הילדה מאוד מתרשמת מהחלפת המשמר בארמון בקינגהאם. היא עצובה שלא רואים את המלכה, אבל המלכה בוודאי עושה כעת מה שכל מלכה או נסיכה בריטית עושה ב-11 וחצי בבוקר - שותה תה ומתחבאת מהפפראצי.
היום, ברוך השם, אנחנו יודעים מה הנשיא שלנו עשה כשהוא קם בבוקר, אבל מה עושה הנסיך צ'רלס, כשהוא מתעורר ורואה את פרצופה של קמילה לידו-שני צפרדעים ששום נשיקה לא תהפוך אותם לנסיך ולנסיכה.
הנסיך צ'רלס כבר יצא חוצץ נגד ציד שועלים ופעל לטובת ירקות ונגד זיהום האוויר. אבל הבוקר צץ רעיון חדש בראשו המלכותי: להחרים את רשת מקדולנד'ס. בעודו נושא את בשורתו לאומה בשידור חי, הצופים רואים בחלון המסך את שני בניו - הנסיך וויליאם והנסיך הארי דופקים צ'יזבורגרים כאילו אין מחר.
ואם זה לא מספיק, באותו ערב נצפית דיים הלן מירן, אחרי טקס האוסקר בלוס אנג'לס, טוחנת המבורגר, ואם "המלכה" טוחנת את הלחמנייה עם הקציצה, כנראה שגם לנתינים הנאמנים מותר לטחון את זה.
"חזרתי מהוליווד בלי שום פרס, מקומט עם עיניים אדומות, וכולם אמרו לי:'דרלינג, אתה נראה נהדר'. אני לא יכול לסבול את זה".
פיטר אוטול שחזר מטקס האוסקר נטול פרסים
נכון, לונדון היא לא מה שהיתה, אבל גם אנחנו לא. לפני שבועיים, במוסף יום ראשון, כתב העיתונאי הצרפתי אנגלס פוריה - שחי בלונדון - מאמר נוקב על מצב האומה בשם "Anglais Les Mise ' rables".
" האנגלים בני זמננו", כתב פוריה, "הם אנשים לא מאושרים, בורים, אלימים, נטולי כבוד, אובססיבים לכסף ולסלבריטיז".
אבל עדיין יש להם בית מלוכה רקוב, טלוויזיה משובחת ואת התאטרון הבריטי, אחח. . . התאטרון הבריטי!
האמת היא שבשנים האחרונות התאטרון, מעולה ככל שיהיה, משעמם אותי. כדי לא לפגוע בידידי שוחרי הבמה אני לפעמים משקר כשאני חוזר מלונדון ואומר: "צ'מעו, ראיתי הפקה מהממת של הרויאל שייקספיר - שלוש שעות 'ריצ'רד השלישי' שחבל על הזמן". הרי את העלילה אני כבר מכיר, למקרה שמישהו ישאל אותי מה קורה לריצ'רד בסוף.
ורק אני יודע שבזמני החופשי ביליתי בשיטוטים מלנכוליים בהמפסטד ובקמדן לוק, הפאבים הדחוסים, וכשאף אחד לא שם לב גם נכנסנו חזק במרקס אנד ספנסר.
כדי שבכל זאת לא יגידו שלא ראינו שום הצגה בעיר התאטרון, נכנסנו למיוזיקל שהילדה רצתה לראות- "Wicked". שירים וריקודים בגרסת המכשפות הרשעיות ל"קוסם מארץ עוץ". אני חושב ששייקספיר היה אוהב את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
