עבודה בעיניים
ההסכם בין רה"מ לברק הוא לא יציבות שלטונית; הוא הפחד מהסיסמה "רק לא ביבי". אבישי מתיה סולד מהמהלך
ב-82' הפגנתי נגד הטבח בסברה ושתילה. ב-83' הסתובבתי עם כפתור בצבע תכלת, "לדבר שלום עם אש"ף", וכמעט חטפתי מכות. אחר כך הפגנתי עם "יש גבול" מול משרד הביטחון, וסומנתי ע"י השב"כ. וב-95' הייתי בכיכר.
כעבור שנה וחצי הצטרפתי רשמית למפלגה כדי להעיף את החתרן הבלתי נלאה ולהמליך במקומו את אהוד ברק, גיבור ישראל, התקווה הלבנה מהסיירת. זה שראה לנסים משעל בלבן של העיניים.
אחר כך תמכתי, בלי לחשוב פעמיים, במצנע. והתלהבתי, כצפוי, מעמיר פרץ. לפני מספר ימים, בלילה חשוך אחד, זה נגמר. בבחילה. בגועל. בזעם. בהלם. ובחוסר אונים. תבחרו אתם.
לנקות את האורוות
ההסכם המזוהם, הציני, המושחת, בין אולמרט לברק, זעזע אותי. אבל ההסכם הנורא הזה הוא רק קצה הקרחון. הקרחון עצמו הוא אנחת הרווחה ששטפה את שורות "השמאל". מחיים אורון (בושה) ועד שלי יחימוביץ' (וכלימה). ממרתפי עיתון "הארץ" (ביזיון) ועד דוכן סתימת הפיות של יו"ר הכנסת (חוצפה).
כולם, עד האחרון שבהם, הכשירו את השרץ. במכבסת מלים אורווליאנית כינו את התופעה שבה ראש ממשלה החשוד בפלילים, שמעורב בחמש פרשיות לפחות, שדם של 163 הרוגי מלחמת לבנון על ידיו, נותר בתפקידו - "יציבות שלטונית". אפשר לכנות זאת גם "רק לא ביבי".
התיעוב והפחד מח"כ בנימין נתניהו העביר אותם על דעתם. עיוור את עיניהם. הקהה את המוסר.
וחיסל את המצפון. מה הם לא יעשו כדי למנוע ממנו לחזור לשלטון? באלו תרגילים לא ינקטו? ומה לא יגידו כדי לתרץ את האפסות, את החידלון, את השחיתות.
מעתה ואילך, חלקי אינו יותר עימכם. תתבשלו לכם במיץ של עצמכם. תבלו. לעולם לא אצביע יותר ל"עבודה". לעולם לא אתמוך בכל אותם פוליטיקאים מסואבים שנתנו יד להרס מוסרי של מדינת ישראל. ולעולם לא אסכים לשטיפת המוח התקשורתית. "רק לא ביבי". "רק לא ביבי". "רק לא ביבי". רק לא ביבי? לא - "רק לא אתם".
קודם, צריך לסלק אתכם מהגאי השלטון, עד האחרון שבכם. לנקות את האורוות. לאוורר את הריח מהסרחון שהשארתם אחריכם. לתת למדינת ישראל תקווה. סיכוי. וגם עתיד. אתם העבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
