הבה לי בנים. ואם אין?
התחתנתם, היה שמח. נו, ומה עם איזה אוצר קטן? אז זהו, גבירותיי ורבותי, שזה לא תמיד כל כך קל ופשוט. רויטל ויטלזון יעקבס מודיעה לכולכם: לא להצליח להיכנס להריון זה לא פשע
לפני כמה זמן היינו ב"זבד הבת" של חברים. עם כל ההילולה, לא יכולתי שלא להתמקד דווקא בבחורה שישבה צמודה לכוס יין אדום והייתה נראית כאילו בא לה למות. כל כך הרבה זמן הם מנסים, והנה באה הפופציקית הזאת שבעלה רק מריח אותה וכבר היא מתעברת.
איזה דיכאון זה. איזה ייאוש. איך כל כך מהר עובר זוג מסטטוס זוהר של זוג צעיר, ל"ערירים". זה מתחיל פחות או יותר כשאת מחליטה שאת רוצה להיכנס להריון, ואת באמת מאמינה שביום שאת תפסיקי עם הגלולות, למחרת המקל יוצא לך כחול. אבל מה לעשות שהחיים קצת מסריחים ושום מקל ושום כחול.
והרי את והמקלות חברים טובים. על כל רבע שעה של איחור במחזור את רצה לקנות ערכה. את עומדת בסופר פארם וקונה את הכי יקר שיהיה הכי מדויק. את יודעת שהכי טוב בבוקר אבל את לא מתאפקת. וככה את מוצאת את עצמך משתינה לעצמך על האצבעות בשירותים של קניון, רק כדי לגלות אחרי חמש דקות של חוסר נשימה שלמרות שתחזקת אותו כל כך טוב כל השנים – הגוף שלך חרא.
"למה היא לא מדברת על זה?", אני שואלת את עצמי. למה הנושא הזה כל כך סגור? מילא שלא מדברים אצלנו על הכאבים והייאוש של הלילה הראשון. על זה שהחתן הטרי שלך רץ עם תחתונים מוכתמים לרב להתייעצויות, כשאת בוכה מתסכול. וזה רק כדי שמישהו יגיד לכם שזה נורמאלי שאתם כבר שלושה חודשים נשואים ועדיין אתם לא מצליחים ועדיין זה כל כך כואב. אבל בנושא של פוריות? הרי יש בזה משהו כל כך נשי, כל כך כואב.
היא יושבת שם ובעיניים שלה אני רואה איך זה כובש אותה. איך היא הפכה להיות אישה של זמנים. עוד שבועיים למקווה, עוד יומיים לבדיקות ביוץ, יש בכלל ביוץ? גם המקלות האלה לא טובים אליה. היא גוררת את עצמה בבוקר לבדיקות פולשניות, ומגיעה למסקנה שכנראה שהיא מבייצת ברגע הטבילה עצמו לארבע דקות וזהו. והיחסים עם בן הזוג, שפתאום הופכים מאהבה לכלי לקיום מצוות פרו ורבו. ואז עשרת הימים הנוראים עד שמגיע יום הדין ואתו הנפיחות, ההורמונים והדם הארור. עוד יום של בכי, עוד חודש של ייאוש, עוד תקופה של ציפייה.
"את חייבת להרפות"
למה היא תעדיף לחזור אחרי עוד גרידה ולבכות במיטה לבד, רק לא לדבר על זה עם אף אחד. למה רק אז אמא שלה פתאום תרשה לעצמה לספר על ההפלות ועל השנים בהן היא עברה את הסיוט הזה? מה יש ברחם הזאת, בעקרות הזאת, שכל כך סודי וסגור.
בסוף אני שואלת, והיא מספרת. כמה שזה קשה, ועצוב ומייאש. כמה זה מביך למצוא את עצמך עושה עמידות נר, רק כי חברה אחת אמרה לך שזה מה שעזר לה. והיא כן רצתה לספר אבל לא בא לה לשמוע את אותה תשובה מיותרת: "אל תכנסי ללחץ, זה מה שהורס, את חייבת להרפות".
אבל איך? איך מרפים? לא ידעת שזה הולך להיות כל כך מתיש. שזה מרגיש כאילו רק לה הכל הולך תמיד כל כך קשה. ואיך תדעי שזה יהיה בסדר, מי יבטיח לך שגם את תחזיקי יום אחד תינוק ביד? מי יגיד לך שזה הכל יעבור ושבסוף
עוד תהיי אמא. ומתי להתייאש ולהתחיל טיפולים, ומתי כבר לחזור לאהוב את אלוהים ולא לשנוא אותו. ומתי כבר לא תלכי יותר למקווה ותאמיני שהפעם, זאת הפעם האחרונה. כי יש לך הרגשה טובה. או שאולי הפעם, כי הוא בדיוק חזר מהמילואים. או אולי הפעם כי זה חגים וגם האמהות העקרות נפקדו אז.
אחותי, את חייבת לספר ואת חייבת שעוד בנות ידעו שהן לא לבד. ושזה בסדר. שאת בסדר. ושזה שאת מודאגת או בלחץ או לא מרפה – גם זה בסדר. כי אי אפשר באמת לנשום מרוב שזה מציף אותך.
ואתם, הפוריים. אם אתם בכל זאת כאן, אז בפעם הבאה שהילד שלכם ישאל: "איך באים ילדים לעולם?" אל תגידו לו שזה פשוט מאוד, אבא אוהב את אמא ואז בא תינוק. תגידו לו שאתם יכולים להסביר לו איך עושים אהבה. ילדים זה כבר סרט אחר לגמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
