ארון הכלים היהודי
יודאייקה זה נחמד, מתנה ייחודית זה בכלל סבבה, אבל רויטל ויטלזון יעקבס לא מבינה למה לעזאזל אנחנו צריכים להיתקע כל חיינו עם ויטרינה עמוסה בעשרים גביעים, שבעים פמוטים ופסל פסיכוטי של היהודי הנודד מנגן על כינור – כולם, כמובן, עשויים מכסף שמשחיר?
אני יודעת שיש אמהות שבשבילן מדובר בלא פחות מחגיגה. פעם בשנה, לפני ראש השנה - והמהדרות גם בערב פסח וביום אירוסי הבת לפני הגעת המחותנים החדשים – הן מוציאות את כל תכולת הויטרינה, פורשות עיתונים על גבי השולחן ומתמסרות למלאכה. ישנן מספר שיטות ניקוי: ישנה הפחית עם הבדים הרכים שכבר מלאים בחומר ניקוי. ישנו ה'סילבר', חומר שמאלץ אותי להקריב שני סמרטוטים חדשים לשימוש חד פעמי (מה שמדכא אותי, כקמצנית סמרטוטים ידועה. עד שאין לסמרטוטים שלי בכיור ריח של נבלה אני לא מחליפה אותם, ואם קניתי סמרטוטי 'ניקול', אני אפילו עלולה לכבס אותם). יש את האמהות עם שיקויי הסבתא והלימון. כך או כך או כך, אין סיפוק גדול יותר מהרגע בו מחזירים את כל הכלים לארון הזכוכית העומד במרכז הסלון כשהכול מבריק ומצוחצח. אבל מבחינתי, כאמור, לא מדובר בשום חגיגה, כי לא משנה באיזו שיטה תנקטי, בסופו של דבר את מוצאת את עצמך עם ידיים שחורות, כתמים שלא יורדים מהחולצה, הרעלת גזים כימיים ועשרות כלי כסף מיותרים עם נקודות שחורות בתוך הפרחים.
אתם יודעים מה, אני מוכנה להיות זאת שמרימה את דגל המהפכה – חלאס עם הכלי כסף האלו. אני יודעת שיש לזה ערך סנטימנטלי, ושזה יודאיקה וכל זה – אבל בשנים האחרונות הויטרינה קורסת והרעיונות והחידושים לעשיית דברים חדשים מכסף פשוט מגוחכים.
יש דברים שחייבים להיות מכסף. למשל הפמוטים. זהו המצב עוד מימי שרה אמנו והאופציות הניו אייג'יות של כל מיני נשים מודעות לא ממש מתאימה לי לסלון (אמנם פמוט מעיסת נייר זה יופי, אבל איך לומר, זה גם דליק). גם הגביע לקידוש חייב להיות מכסף. אבל כמה גביעים צריך הבנאדם, אלוקים ישמור? מילא שלבר-מצווה קיבלת שלושים, ואחר כך לחתונה עוד מאתיים. אבל למה בשנות האלפיים הלהיט של המגזר זה להביא לבריתות גביע חמוד וקטן ועליו חרוט: "ילד טוב". ואם הילד שלי לא טוב? הוא על ריטלין מיום היוולדו וחטפתי דיכאון אחרי לידה מרוב שהוא צווח? אם אתם מתעקשים דווקא על מתנה יהודית, אני מעדיפה שתקנו מובייל עם שירים של מרדכי בן-דוד או 'אוניברסיטה' עם תמונות של רבנים במקום צורות, בסניף 'טף-לי' בבני-ברק.
למה, בעצם, בכל אירוע חייבים לקבל משהו מכסף? הטראומה שלנו, למשל, היא חנוכייה שלושה מטרים שקיבלנו לחתונה. כמובן שעד עצם היום הזה היא משחירה בבית הורי, עד שיתקשרו מבית המקדש לבקש אותה חזרה. שלא תבינו לא נכון, היינו שמחים להציג אותה בביתנו, אלא שרק בניית ויטרינה שתכיל את הגודל הזה, דרשה מאיתנו נטילת משכנתא. כמובן שניסינו להחליף, אלא שאז המוכרת ב'הצורפים' רמזה לי שכיוון ששווי החנוכייה הוא כמו תכולת החנות + היוון קרקע החנות עצמה +זיכוי עד 3007, אולי עדיף שאני בכל זאת אשאר איתה.
לכל אירוע יש את המתנות וההמצאות ההזויות שלו. חגגתם אירוסים שגרתיים? צפו למזוזת כסף, אלבום, או כלי שמחזיק ברכונים מכסף ומהגוני. התארסתם לפני החגים? תזכו גם לשלושים כלי מחזיק דבש שילוב זכוכית וכסף. אם יש להורים שלכם חברים עשירים, יזכה אתרוגכם להתערסל בקופסא מהודרת. התחתנתם? תכינו מדפים לפמוטים, גביעים, מחזיק לנר הבדלה, מחזיק לגפרורים, מחזיק לגפרורים השרופים שנשארו. התחתנתם בחנוכה? נו שהחיינו, תקבלו גם זרוע להדלקת השמש מכסף עם ציור של כל המכבים וכיתוב של על הניסים.
הגעת לגבורות? אתה יכול לבנות
ואלו עוד המתנות השימושיות. בכדי לא לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך, נזכיר רק על קצה המזלג את ההמצאות הבאמת מיותרות, שנועדו עוד בהיווצרן להיות לא פרקטיות וסתם לעמוד בארון. מדובר בז'אנר הפסלים: האם המדליקה נרות, היהודי הנודד והכינור, היהודי הצדיק וספר התורה והיהודי השיכור ובקבוק היין,במיטב פיסולי העתיקות של "ירושלים של זהב", "מגדל דוד" על שיש או בלי, בצורת חמשה או החושן.
העניין הוא שבמגזרנו מרגישים לא נעים להביא מתנה מכסף שאין בה ניחוח יהודי. אז נכון שלימי הולדת עגולים של נשים כבר התחילו לתת קופסת תה וחותך לעוגה. ועדיין, הרי לא תתפסו אותנו קונים סתם כלי חילוני לכרטיסי ביקור! אנו נתחכם, ובמקום לקנות סט שישה 'שוטים' לאלכוהול, נקנה את המזרקה - גביע קידוש ששופכים אותו למיכל שמוזג בו זמנית לשש כוסות קטנות (שנוכל לתת לאורחים, כי איכס שנשתה מפה לפה).
די עם זה. הרי התקדמנו בהרבה דברים: החלפנו את הספות החומות, יש לנו מפות שבת לא רק בלבן ועברנו לאגרטלים שקופים. אז אני לא מצפה שנוציא את הויטרינה, שהיא יותר נצחית מהתורה, אבל אולי אפשר להפסיק להתיש אותה ואותנו. הרי כל אחד פשוט גורר את הזיכוי שלו מהצורפים או האחים חדד – נותן לחתונה, הם מחליפים מקבלים זיכוי, מביאים לחתונה וככה עד בני נוח. די, בואו נחכה עוד עשור ועד אז נוכל לממש את הזיכוי על איי-פוד עם "שיויתי ה' לנגדי תמיד" או עכבר בצורת הכרובים – ובא לציון גואל.
ולסיום, טיפ שנתן לי רועי, ידיד של סבתי מבית גיל הזהב. בכל מוצאי שבת הוא עוטף את הגביע והפמוטים בניילון נצמד ושם בארון. הכלי לא מגיב עם החמצן ולא משחיר לעולם. אבל בכל מקרה, עד שאני לא אסיים עם כל הזיכויים, אל תבואו בטענות וצפו לקבל ממני קופת צדקה מוכספת בחמישים החתונות הבאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
