מוריה ונריה כבר לא
בתקופה האחרונה שומעת רויטל ויטלזון יעקבס, ובטח גם אתם, על יותר ויותר זוגות דתיים שמתגרשים. איך ומדוע, לעזאזל, נהפכו מדרגות הרבנות ללהיט החם של המגזר שפעם קידש את ערכי המשפחה?
באמת שאני כבר לא יודעת מה יהיה. האם כבר מותר לדבר על "גל גירושים במגזר", על ש"כבר מדובר בתופעה", או שמא זה תמיד היה שם, פשוט אנחנו התבגרנו ולכן רק עכשיו מתחילים להגיע אלינו השמועות על עוד ועוד מקרים.
כידוע, אני בחורה של הצהרות בומבסטיות והכללות בשקל, ולכן בהתחלה זה עוד היה קל. כששמעתי על הזוג הראשון שהתגרש, ידעתי להצהיר בביטחון מלא: "אתם רואים! ככה זה הילדים האלה שמתחתנים מוקדם. הם לא ראו ולא עשו כלום בחיים שלהם! זה חוסר אחריות! ככה הדברים האלה נראים!!". מאז אמנם הזדקנתי ונתקלתי בעוד סיפורי גירושים, אבל תמיד היו לי את הסיבות וההסברים: "טוב, הם התגרשו כי לא הצליחו להביא ילדים, חבל מאוד שאף אחד היום לא יודע להתמודד עם משברים. היום זה ילדים, מחר אחד מבני הזוג מובטל. אף אחד לא סבלני יותר"; "נו מה אתה רוצה? היא גדלה בתל אביב, ורואים שהזילות בגירושים השפיעה עליה, בחורה מחינוך יותר שמרני, הייתה נאבקת יותר"; "היום אנשים דואגים רק לאושר ולעצמם. אף אחד כבר לא מוכן להתאמץ"...
אבל לאט לאט המציאות התפוצצה לי בפרצוף, הנאיביות נעלמה ונותרתי מיואשת ובלי חוקים. מצד אחד, בחורות מאוד דתיות מתגרשות והן בטח לא עשו את זה בשביל תחושה של חופש ומימוש עצמי. הן ממשיכות ללכת עם כיסויי ראש ויודעות שבחצי מהיישובים לא יקבלו אותם, שהרי אלמנות זה קורבן וגרושות זה איום על שלום הקהילה. מצד שני, גם בנות שנישאו מאוחר ואיך לומר, כבר חטאו ב"טבילת רווקות", גם הן מתגרשות, כך שכל מיני טיעונים של "התאמה מינית" וביקורות חילוניות בנושא לא קשורות לעניין.
זוגות בלי ילדים, זוגות עם שלושה. מהעיר או מהתנחלויות, ביוזמת האישה או ביוזמת הבעל. עם סצנות ריבים ומתחים של שנים לפני, או בהחלטה של ערב. כאלה שעשו הכול והלכו לייעוץ זוגי, וכאלה שידעו ביחד שעשו טעות כשהתחתנו.
בכל מקום רואים ושומעים על אנשים שהם ממש כמונו, בלי סיפורי זוועה של "היא פתאום גילתה שהוא לוקח כדורים פסיכיאטריים". אני באמת לא חושבת שזה נובע מזלזול, או חוסר רצון להתאמץ, או שמישהו מקל בזה ראש. אני בטוחה שהטובים מחליטים על זה רק אחרי ייסורים ולבטים. על ההחלטה הכואבת והכל כך מלאה בעוגמת נפש הזאת, שמשאירה פצע כל כך גדול.
בכל זאת, מה קורה פה? בזמן האחרון להיות מגורס (מבוטל אירוסים) נחשב כבר לעוד אירוע סתמי, כמעט כמו להפסיק לצאת עם מישהו שרק עכשיו הכירו לך. אז איך שומרים על אחרים? איך שומרים על עצמנו? אולי זה ההורים? אני תמיד שמחה להאשים את ההורים. למשל, בזה שהם כל כך דוחפים אותנו לחלום המתוק של החתונה ושוכחים לספר לנו עד כמה מייאשת השנה הראשונה לנישואים. איך לילות שלמים שוכבים בני הזוג כל אחד בצד שלו אחרי עוד ריב מתיש וחסר מוצא, שואלים את עצמם אם לא עשו טעות ושאולי עם מישהו אחר היה יכול להיות הרבה יותר קל. למה הם לא סיפרו לנו על תקופות של חודשים, לפעמים שנים של מצוקה ותחושת בדידות תהומית? למה אף אחד לא הזהיר אותנו מימים בהם אתה באמת לא יודע אם יהיה אפשר לחזור להרגיש ולאהוב?
אני בטוחה שיש מקרים של נישואים כושלים שאפשר היה למנוע מראש. כמו הסיפור על זוג שהיו לו כל כך הרבה קשיים עוד בהתחלה. הם התחתנו אבל בשלב מסוים כבר הפסיקו לישון יחד. בצעד נואש הלך הבעל וסיפר לאמא שלו על הבעיות, והיא, עם אחריות של חוליית משגרי קסאמים בבית חנון אמרה: "תעשו ילד והכל יסתדר". והם עשו. והבעיות רק הקצינו. ופתאום להפריד כבר לא היה פשוט, והעשור שהיה אמור להיות היפה בחייהם היה עשור של ייאוש ואומללות.
לא רק ההורים. גם החברים אחראים. אם יש לך חברה שמספרת על בעיות ועל החלטות לעזוב את הבית, אל תמהרי להצדיק אותה ואת ההחלטות שלה. אם יש להם ילדים, את אחראית לדאוג שהם באמת עשו ה-כ-ל לפני פירוק החבילה. מאידך, אל תתני לזוגיות להתדרדר.
וישנם המקרים בהם כבר בזמן החברות או האירוסים את רואה שהחברה שלך הולכת לעשות את טעות חייה. תגידי לה! נכון שרוב הסיכויים הם שהיא לא תדבר איתך יותר לעולם, אבל את חייבת לעשות זאת ולדעת שהצבת בפניה את המראה. זה לא נעים, אבל אם דברים כאלה קורים לחברה שלך, את חייבת להעיר אותה.
אתמול, אחרי שסיפר לי על גירושיו, הוסיף הבחור: "כן, החלטתי לספר לכל מי שרק מוכן לשמוע, אני מעדיף את זה ככה מאשר שכל העולם ידבר עלי". נשארתי בהלם, והדמעות לא עזבו לי את העיניים. זוג יפה, עם שתי בנות מושלמות, מאזור מכובד. וואלה, זה אשכרה יכול לקרות אצל כל אחד. איך עושים שזה לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
