חלפה שנה, עדיין עובדים על הקללות
חדשות nrg סוקרים את אחת מהשנים הקשות שידעה המדינה - שנה של "פחדים קיומיים". הצפון בער, עמונה פונתה ושרון אושפז. ובכל זאת, מקווים לדבש
"בישראל, המושג מרכז הוא חידוש שהתהווה יש מאין, אחרי שראש הממשלה שרון ריסק את גוש קטיף בבעיטה שמאלית, ניפץ את הליכוד באגרוף ימני, פצפץ בסנוקרת פתע את פניה של העבודה - ואז הלך לישון". כך כתבה אביגיל בכלר על המפץ הפוליטי בישראל לפני הבחירות האחרונות.
לקראת הבחירות, שנקבעו לסוף מרס השנה, לקח איתו שרון אישים פוליטים מכל רחבי הקשת הפוליטית. התוצאה: המפלגה שהקים, קדימה, זכתה ב-29 מנדטים והפכה למפלגה הגדולה בישראל. העבודה, שהובילה אג'נדה חברתית מובהקת, הצליחה לגרוף 19 מנדטים בלבד. הליכוד התרסק ל-12 מנדטים, והפך לסיעה השלישית בגודלה, יחד עם ש"ס. וליברמן? הוא זכה להישג משמעותי כשהצליח לגרוף לא פחות מ-11 מנדטים. משעמם לא היה פה.
מי שלא זכה לצפות במהפך הפוליטי היה אבי המפץ, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. בחודש דצמבר לקה שרון באירוע מוחי קל, שבעקבותיו טופל בתרופות מדללות דם, לקראת צנתור שהיה אמור לעבור. ערב הניתוח, ב-4 בינואר 2006, היכה בו אירוע מוחי שני. שרון שקע בתרדמת עמוקה
ממנה לא התעורר עד היום. בסוף חודש מאי הוא הועבר מבית החולים הדסה עין-כרם למרכז הרפואי שיבא בתל-השומר.
משהתבררה חומרת מצבו של שרון הועתקו סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. בתום 100 ימי הנבצרות הזמנית, מונה אולמרט לראש הממשלה בפועל, תואר בו החזיק עד השלמת הממשלה החדשה בראשותו. תחילת כהונתה של ממשלת אולמרט אופיינה בשני משברים ביטחוניים: מחד, העימות ברצועת עזה מול משגרי הקסאמים ופעולת חטיפתו של גלעד
לאחר חיסולו של ג'מאל אבו-סמהדאנה, ראש ועדות ההתנגדות העממית, חלה הסלמה בירי רקטות הקסאם לעבר ישראל. ב-10 ביוני נרשם שיא שלילי, כאשר כ-50 רקטות נחתו באזור הנגב המערבי.
ב-25 ביוני 2006, תקפה חוליית מחבלים שהורכבה משלושה ארגונים - החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וארגון בשם צבא האיסלאם - את מוצב צה"ל סמוך לכרם שלום. שני חיילים נהרגו בהתקפה וחייל נוסף, רב"ט גלעד שליט, נחטף. במקביל לפעולת החטיפה ברצועה, חטפה חולייה אחרת את הנער אליהו אשרי, שנרצח כשעה לאחר שעלה באיומי אקדח לרכב.
בתגובה למתקפה החליטה הממשלה על מבצע "גשמי קיץ", שנפתח בתקיפות אוויריות וארטילריות מרובות. התקווה היתה שבאצעות לחץ צבאי יהיה ניתן להביא לשחרורו של שליט - תקווה שבינתיים נכזבה.
בעוד הלחימה ברצועה נמשכת, נפתחה ביום ה-12 ביולי מערכה נוספת - הפעם בחזית הצפונית. תחילתה של המערכה בפעולת חטיפתם של שני חיילים, אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב, והריגתם של שמונה חיילים נוספים, חלקם במהלך הקרבות שניטשו לאחר אירוע החטיפה והפעולות לאיתור חוליית החוטפים.
בתגובה פתחה ישראל במבצע "שינוי כיוון", שהתפתח בסופו של דבר למלחמה שארכה יותר מחודש, במהלכה נהרגו יותר מ-150 אזרחים וחיילים, וכ-3,000 אזרחים לבנונים, בהם כמה מאות לומי חיזבאללה. במהלך המלחמה ולאחריה התבררו סוגיות קשות מאוד של אי מוכנות הצבא והעורף, סוגיות שמונחות כעת על שולחנם של חברי ועדת הבדיקה הממשלתית ומבקר המדינה. כחודש לאחר תום המלחמה, יאמר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בטקס פרישתו שהלחימה עוררה בעם ישראל "פחדים קיומיים".
במהלך המלחמה, ובעוצמה גדולה יותר לאחריה, נחשף הציבור לחיכוכים בשורות הצבא. בעיצומה של המלחמה, הצניח הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, את סגנו, האלוף משה קפלינסקי, לשמש כנציגו בפיקוד צפון. אלוף הפיקוד, אודי אדם, נפגע מההחלטה, אך חשק שפתיים והמשיך הלאה. ההחלטה לפרוש גמלה בליבו, כנראה, באותם ימים. כחודש לאחר סיום המלחמה, החליט אדם להניח את המפתחות והודיע לרמטכ"ל ולשר הביטחון כי הוא מעוניין לפשוט את מדיו ולפרוש מצה"ל.
מערכת היחסים המתוחה בין השניים הגיעה לידי רתיחה כבר בתחילתה של המערכה. אדם התנגד בתקיפות לדרישת הרמטכ"ל להדיח את תת-אלוף גל הירש, מפקד אוגדה 91, ואף איים להתפטר לאלתר אם הירש יודח.
ואם לא די בכך, חשףמעריב פרשה מביכה נוספת שבמרכזה עמד הרמטכ"ל. על פי הפרסום, פנה חלוץ ביום פרוץ המלחמה למנהל ההשקעות שלו, וביקש למכור את תיק ההשקעות שלו בסך 120 אלף שקל, אותו הוא מנהל בסניף. החשיפה הובילה לדיון ציבורי ער ולביקורת חריפה במערכת הפוליטית על התנהלותו של החייל מספר 1.
לא מדויק יהיה לומר שחשיפת הסכסוכים בצמרת הצבא הובילה למחאת אנשי המילואים שחזרו מלבנון. בה במידה, יהיה זה לא מדויק לומר שהפרשה לא השפיעה על המחאה.
בראשית חודש ספטמבר, התאספו עשרות אלפים בכיכר רבין, בהם אנשי מילואים, להפגנת מחאה שבמרכזה הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. יו"ר התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, עמד בראש הקוראים להקמת הוועדה, ואמר בעצרת שעם ישראל גילה במלחמה "דרג מדיני וצבאי מפוקפקים, וצבא ששכח את עקרונות המלחמה, את רוח הקרב ואת התחבולה".
אבל קריאתם של האלפים לא נענתה בינתיים. אחרי לא מעט טלטלות, אישרה הממשלה באמצע חודש ספטמבר את הרכב ועדת הבדיקה הממשלתית לאירועי המערכה בצפון, בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד. יוזם הוועדה, ראש הממשלה אהוד אולמרט, אמר שהממשלה מתכוונת להעניק לוועדה סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית.
רבים מנבחרי הציבור כיכבו השנה דווקא בחדרי החקירות ובאולמות המשפט. נשיא המדינה, משה קצב, נחקר כמה פעמים באזהרה בחשד כי עבר עבירות מין חמורות כלפי כמה מעובדותיו לשעבר. זאת ועוד, קצב גם נחקר בחשד למרמה, הפרת אמונים והאזנות סתר. הנשיא הכחיש את כל החשדות, ואמר ש"חבורת פושעים קשרה כדי להביא להדחתו".
גם שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, "כיכב" השנה אבל לא רק בזכות פועלו בבית המחוקקים וסביב שולחן הממשלה. הפרשה שבמרכזה עומד רמון נפתחה בעקבות תלונה שהגישה חיילת ששירתה במשרד ראש הממשלה, שהתלוננה כי רמון נישק אותה בכוח כאשר נותרו לבדם בחדר אחד. התלונה הובילה לחקירה משטרתית, שסופה בהגשת כתב אישום, שהגיע בחודש ספטמבר לפתחו של בית המשפט. בין לבין צצה מתלוננת נוספת, אף היא עובדת ציבור, שהעידה גם היא כי השר ניסה לכפות את עצמו עליה.
חודש ספטמבר עמד בסימן מסעם של שלושת הח"כים הערבים מסיעת בל"ד לסוריה ולבנון. בעקבות הסערה הציבורית שעוררה נסיעתם של השלושה הורה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, למשטרה לפתוח בחקירה נגד חברי הכנסת עזמי בשארה, וואסל טאהא וג'מאל זחאלקה. השר לביטחון פנים הגדיל לעשות כשאמר כי מדובר ב"מהלך אומלל של שלושה אנשים, שביקשו לעשות ניצול ציני בתכלית". השלושה ייחקרו בחשד שעברו על החוק למניעת הסתננות.
"השוטרים עולים לכיוון היישוב, כולם לרוץ לבתים ולהתכונן!" – אלו ההוראות שבקעו ב-1 בפברואר השנה ממערכת הכריזה של עמונה, מאחז בלתי-חוקי בן 9 מבנים שהשקיף על עפרה, שבשומרון. למקום הגיעו כ-10 אלפים שוטרים שביקשו לאכוף את התחייבות המדינה להרוס את המאחז, בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם תנועת שלום עכשיו.
מול השוטרים התבצרו יותר מאלף פעילים, רוב רובם בני נוער, שניסו לשווא למנוע את הרס המבנים. העימות עם השוטרים הוליד קרב קשה, במהלכו נפגעו כ-200 בני-אדם, שוטרים ומפגינים כאחד. הפרשה חוללה סערה ציבורית חריפה, שהתבטאה לבסוף בהקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית.
הוועדה, בראשות חבר הכנסת יובל שטייניץ, קבעה ש"האירוע היה צריך להסתיים אחרת". בנוסף היא מצאה פגמים חמורים בהתנהגות המפגינים בשטח, כמו גם בהתנהלות כוחות הביטחון. הפינוי האלים מסתמן כפצע פתוח, שספק אם יגליד בזמן הקרוב.
השנה גדשה הטינופת את סאת השיח הציבורי. האמירות נעשו קיצוניות יותר, מטונפות יותר ומפחידות יותר. כל מלה מיותרת.
"שמעון פרס הפך לאחמדינג'אד של ישראל" (טלב א-סאנע, משיב לפרס שהזכיר לאיראן שבכוחה של ישראל למחוק אותה).
"במשפטי נירנברג לא רק הפושעים הנאצים הוצאו להורג, אלא גם משתפי הפעולה, ואני מקווה שזה יהיה גורל משתפי הפעולה בכנסת" (אביגדור ליברמן מדגים מה יש לעשות לחברי הכנסת הערבים).
"צריך לשפוט ניאו-נאצים כמו אביגדור ליברמן" (ח"כ מוחמד ברכה עונה לליברמן).
"אריאל שרון מייחל למותו בכל יום, ומשאלתו לא נענית בגלל שתיכנן לפרוץ למסגד אל-אקצה" (שייח' ראא'ד סלאח מעניק פרשנות משלו בכנס התנועה האיסלאמית).
"אולמרט יורה בגב החיילים", (יו"ר מועצת יש"ע תוקף את ראש הממשלה, שהעז לקשור בין המערכה בלבנון לתוכנית ההתכנסות).
דמוקרטיה, היא ככלות הכל שיטה המיועדת להקנות ייצוג נאמן לבוחרים - עובדה שניכרת במדגם אמירות משמאל ומימין. מומלץ לבעלי קיבה עמידה בלבד.
''פרץ, פרץ, שר הביטחון כמה ילדים רצחת עד היום?" (הפגנת פעילי שמאל נגד פעולות צה"ל ברצועה, בהשתתפות בתו של אולמרט).
"שחורי מדים, קלגסים, נאצים" (מפוני עמונה משתלחים במקבלי ההחלטות על פינוי עמונה).
"מניאקים, בוגדים, הלוואי שהדם שלכם ייזרום כמו נחל" (עוברי אורח עונים למפגינים שמוחים נגד המלחמה בצפון).
נא להמתין לטעינת התגובות
