אהבה בימי חולירע

רויטל ויטלזון מוכנה לוותר על מחזיק המפתחות עם ההקדשה לטו' באב, ובלבד שלא תחגוג גם השנה לבד

רויטל ויטלזון יעקבס | 9/8/2006 14:13

יותר מבכל שנה, אני לא מצליחה לרדת לעומק היציאה: "לא היו ימים טובים/שמחים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית). אני עם המזל שלי, מעולם לא חגגתי את ט"ו באב עם בן זוג ממש. גם בתקופות שהיה חבר, או אפילו כשהייתי נשואה, תמיד היה משהו שמנע את זה ממני. בתיכון הייתי חברה של א'. הוא היה מדריך הרא"ה (הכי שווה), ובט"ו באב הוא היה במחנה קיץ. ממני, שהתמקמתי בתחתית שרשרת המזון הציונית-דתית - מדריכת ניצנים ועוד בסניף פיתוח – נמנעה האפשרות לצאת למחנה אפילו בתור מלווה.

בשירות הלאומי, החבר היה כל הזמן בצבא, ואפילו כשחל החג במוצאי שבת – הוא חזר מוצ"ש או לא יצא שבת או משהו כזה. בשנה שעברה אהובי היה במילואים, והשנה במלחמה.

תמיד הייתי חולפת ליד חנויות ההפנינג למיניהן, ושואלת את עצמי האם יש בת בעולם שאשכרה מקבלת דובי שמחזיק שלט המצהיר "forever yours"; למי קונים כרטיס ברכה עם לבבות אדומים וילדים בשחור לבן, שלא כתוב בו מה שאני תמיד מקבלת: "יקירתי, מה זה משנה התאריך, העיקר שבסוף קיבלת את המתנה". השנה היתה הכי קרובה לדבר האמיתי, כשאחותי, באקט של חיזוק העורף, קנתה לי סוכרייה על מקל בצורת לב שכתוב עליה: "I love u". ט"ו באב מלא באהבה באנגלית.

מה שמח כל כך בשנה המחורבנת הזאת. אני לא מצליחה לישון, מסתובבת עם מיגרנה והידיים רועדות לי. חגית בדיכאון כי אחרי שלושה שבועות שהיא לא ראתה אותו, כשהוא הפציע לכמה שעות, היא סוף סוף נתנה לדמעות להתפרץ והוא ראה שהיא לא באמת חזקה. הילד של נעמי התחיל לגמגם ושואל כל הזמן: "למה אבא הלך לצבא?".

לילוש בקושי שורדת, הם מתחתנים עוד שלושה שבועות וישחררו אותו רק בשבוע של החתונה עצמה. אולי. אורלי נאבקת שלא לבטל את הכרטיסים לפריז, מתמרנת בין עבודה לשלוש בנות ולא מאמינה שהיא חוגגת את היומולדת שנה של מעין לבדה.

אלוהים מרחם על ילדי הגן. והגדולים?

הרב יוקי, הרב מומי, הרב שאול - ראבאק, עוד שנייה בני ארבעים, ששה ילדים. אבל המ"פ אמר שצריך אז הם שם. ומה באמת יהיה ביום שאחרי? לא במובן הגברי, הצמא לדם ולמציאת אשמים. נראה שבאמת שום דבר לא יהיה אותו דבר. כבר עכשיו, כשמוטי קפץ הביתה, היה לו מבט אחר והוא לא הפסיק לשתות. גלעד אמר לישי: "אחי תשמע, זה ממש מלחמה שם". אמציה, היחיד שכבר חזר מהמילואים, חזר בגלל פציעה. העין שלו אולי לא תחזור להיות מה שהיתה. אני לא יודעת איך היו הגברים פעם, אבל החבר'ה שלנו באמת רגישים.

הם לא בתחושת שליחות, ולא שואפים לקידוש ה'. הם שם כי חייבים. הם אנשים רגילים, שנמצאים באמצע העונה השנייה של אבודים, ויש להם רינגטון עם הצלצול מה-CTU. אנשים עובדים שמתים על הים, שרק רוצים בחזרה את השגרה והשקט שלהם. הם מחוברים לאחריות שעליהם כאבא, כבעל, ומבטיחים לא לעשות שטויות.

באיזה מצב הם יחזרו מהמלחמה?

ובשאר הארץ – מלחמות כרגיל. קיבינימט, מה איכפת לי עכשיו ההחלפות גנרלים האלה. אם בגלל האגו האידיוטי שלכם יסכנו חייל אחד – דמו בראשכם. כל גבר שני שהוא מישהו, הטריד לפחות מישהי אחת, עם לפחות אות אחת בשם. אצל כולנו, המלחמות. אגו, פצעים, כעסים. אני חושבת שהשנה לט"ו באב יש מצוות החג מיוחדת. שכל מי שלא נלחם ממש, חייב לגמור את המלחמה שבתוכו.

המלחמה הקטנה, הקטנונית. בעבודה, עם אנשים, עם חברה. על פרינציפים, על "דברים שעליהם באמת אי אפשר לסלוח". אפשר. אם ט"ו באב, זה כמו יום כיפור, אז כמו שהוא סולח, גם אנחנו יכולים.

ולכל היקרים שלי ששם, אני יכולה לשלוח את מה שאמא שלי ממלמלת לכל מי שיוצא מהבית: "ה' ישמור צאתך ובואך לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. אל שדי יברך אותך וייתן לך רחמים". רחמים אלוהים. בבקשה. רחמים.