שנתיים זה תמיד ביחד
השנה השנייה לנישואין היא השנה המפוכחת. אחרי שוויתרת על כל החלומות, את מתחילה ללמוד את הדברים על מנת לשרוד. לכבוד יום נישואיה השני, מגישה רויטל ויטלזון-יעקבס מקבץ תובנות. מסכת זוגיות
בשנה הראשונה של הנישואים בכיתי כי כל מה שדמיינתי שאמור להיות בנישואים, אין בינו לבין המציאות דבר. על אף שיעורי "בינו לבינה" שנערים ונערות כאחד עברו כל סמינריון, נראה שאם אתה לא בוגר מרכז הרב חמוש בגרביים מוזרות, חולצה שהייתה לבנה, מבט משיחי ודפי מקורות, אין אף גבר שבאמת יגיד או ירגיש: "כואבת לנו הרגל". אם כואבת לך הבטן – קחי כדור, אני כבר ישן.
השנה השנייה, היא השנה המפוכחת. אחרי שויתרת על כל החלומות, את מתחילה ללמוד את הדברים על מנת לשרוד. לכבוד יום נישואי השני, להלן מקבץ תובנות:
1. כשגבר חוזר מהעבודה הוא חייב שקט של מתים כדי להירגע ולהתחיל את הערב. כשאישה חוזרת מהעבודה היא חייבת לשתף ברמת הפירוט המיקרובי של כל מה שקרה לה, עם מי היא דיברה ומה הוא אמר לה, מה היא ענתה לו ומה חבל שהיא לא ענתה לו, מי שלח לה מייל, מה בדיוק נכתב במייל ובאיזה סנדביץ' מהמכונה היא בחרה. טיפ: נסי לחזור הביתה שעה אחריו.
2. גבר יעדיף לרעוב עד 12 בלילה, שתכיני לו חביתה ותהפכי לו את הלחמנייה לאבן במיקרו, במקום לחמם לעצמו איזה שניצל מהמקפיא.
3. כל הדברים שהוא הבטיח שהוא יטפל בהם לפני החתונה, לעולם לא יקרו. הדלתות לארון החשמל עדיין לא הותקנו, הרטיבות באמבטיה טרם סוידה ולנצח נישאר ללא אהילים עם מנורה מגעילה תלויה מהתקרה על חוט חשמל ופירורי טיח.
4. גברים שמתגלחים בלחץ 10 דקות לפני שבת, עושים את הפרצופים הכי חמודים בעולם.
5. היום הכי כייפי של החודש, זה היום בו מחליפים מצעים.
6. מי שאומר שזוגיות זו עבודה, אין לו כבלים, או שלא מבין את הקרבה העמוקה והאמיתית בלשבת מול הטלוויזיה ולהירקב עד שגיא זוהר
7. לא משנה עד כמה הזוגיות שלכם שוויונית, מצדי תעשי את קידוש והוא יטבול במקווה – לעולם האישה היא המגהצת. ואין דבר יותר משביז ומדכא מלגהץ. כואבת היד, האדים הופכים את השיער למרקם של ליפה לניקוי סירים, וזה תמיד בשעה שהכי היית רוצה לישון בה.
8. נשים חושבות על אהובם במהלך כל היום, המומות שכבר אחת בצהריים והם עדיין לא דיברו. גברים מעבדים רק נתונים הכרחיים לאותו רגע, באחת בצהריים הם בעיקר מתלבטים אם לרדת לחתוליה מתחת למשרד שלהם או ללכת לפלאפל הצמוד.
9. כשהוא שואל אם את כועסת ואת עונה (בפנים אדומות, בלי להסתכל עליו אפילו ובטון הכי עצבני בעולם): "לא", הוא מאמין לך.
10. אישה אומללה היא אישה שלבעלה אין שחורים בגב.
11. בשנה השנייה הוא כבר מרשה לעצמו להעביר ביקורת. מה לעשות שלהגיד לי: "את עושה ספונג'ה מעצבן, כי את משאירה שלוליות", לא התקבל כביקורת בונה מלווה בזר פרחים, אלא הוציא ממני ורידים במצח ודציבלים שאפילו לא ידעתי שיש בי. הרי הוא, עד שלא מגיעים למצב שכשהולכים בבית יחפים מצטבר על כף הרגל כל מדבר סיני - אפילו לא מוציא מטאטא, אז שלא ידבר בכלל.
12. אחרי שנה מפסיקים עם רישום ההוצאות הדבילי. הבנו שהנתונים לא משתנים ובכל פעם מגיעים למצב: "הוצאות שלך: 2500 שקל", "הוצאות שלו: 70 שקל בפוקס, שולמו בזיכוי". מה לעשות? לתחזק אישה זה עסק יקר מאוד. רק ספר, קוסמטיקאית, ייעוץ והכוונה רוחנית למניעת גירושים או אשפוז כפוי, משהו ללבוש כי את זה כבר לבשתי שבת שעברה ואין לי מה ללבוש ואני לא מוכנה לצאת מהבית ואני בדיכאון ואני שמנה – זה כבר 2000 שקל לפני שמצמצנו.
בשנה השנייה פשוט מצב הרוח נע בין ייסורי מצפון על כך שאני לא מרוויחה כמוהו, לבולמוסי קניות בקסטרו, משלמת במזומן (הוא במעקבי אשראי אובססיביים, אני אפילו לא יודעת עם איזה בנק אנחנו עובדים), תולשת את הטיקט ושמה ישר בארון וכשהוא שואל אם זה חדש עונה בפרצוף נדהם – מה פתאום? כבר חודשים שלא קניתי כלום! אני בכלל לא זוכרת איך נראה קניון מבפנים (כמה מביך היה אותו מוצאי שבת, שכל השומרים בקניון גבעתיים ידעו את שמך, שאלו לשלומך, ואפילו לא טרחו לבדוק את התיק).
13. יש קורלציה ליניארית בין מספר הפעמים שזוגות אומרים, אנחנו חייבים לעשות יותר דברים ביחד, לכך שהם אף פעם לא יזוזו מהבית או ימצאו תחביב. זוגות שקונים אופניים ומבלים את ימי שישי ביחד בטבע, צריך להתפלל לגירושיהם.
14. אסור לקנא באף אחד: "ראיתָ איך הוא מלטף לה את הקוקו?", "את שמת לב איך היא ישר קמה להכין לו קפה, בלי לפתוח במגילת איכה לפני זה?". בכל חתונה את מתבוננת בעיניים כלות בזוג שרוקד באינטימיות בצד ואלס ומרגישה כמו אלמנת קש. דעו! אף זוגיות היא לא יותר טובה משלכם, אף בעל לא יותר משקיע משלכם ולאף אישה לא יותר קל להראות זוהרת, נינוחה וטוב מהאישה שלכם. כולם סובלים, כולם מתאמצים. נשים שנראות נינוחות חייבים להשמיד.
15. אין אסון יותר גדול מלבשל ביחד, או שהוא איטי מדי (כנ"ל בשש השעות שלוקח לו לשטוף כלים מארוחת שבת של ארבעה אנשים), או שהוא כל הזמן רוצה שיהיה מסודר, מסרב לעבוד בבלגן ושוטף כל רגע את הקרש חיתוך. את לעומתו, קרצייה ביקורתית, כל דבר הוא עושה לא נעשה בדיוק כמו שאת חושבת שצריך להיעשות. אפילו אם הוא גירד ביצה קשה בפומפייה ולא מעך עם מזלג כמו שאת אוהבת. לטענתך: "זה לא יוצא אותו מרקם וזה הורס לי את סלט הטונה" – אין שחר.
16. והעיקר! כתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואימו, ודבק באשתו יהיו לבשר אחד", ולא סתם חצי מהפסוק עוסק בהורים (תודה ללאה אהובתי, על תובנות מבעד לדמעות). כל הבעיות מתחילות שם. מה את אשמה שאצל אמא שלו הכיור תמיד נקי, ואין לה אף פעם זבל במשולש המתכת שכתוב עליו – "פח".
מה הוא אשם שאימא שלך עושה סלט כרוב וגזר מסריח כל שבת שאף אחד לא אוכל, ואת גם עושה ועוד כועסת שזורקים אותו כל יום חמישי כי העלה בקטריות במקרר?. את עושה, כי אמא שלך עשתה, כי אימא שלה עשתה וכנראה גם אימא שלה עשתה. וכך היום, 2006, את מאלצת את אהובך לאכול סלט שיהודיה מלפני שלוש מאות עשתה, כי גדלו אצלה בגינת תבלינים רק גזר וכרוב ולא נתפס לה טוב השתיל של הבזיליקום.
הכול מגיע מההורים, שקיבלו מההורים שלהם, שקיבלו מההורים שלהם. ואנחנו מוציאים אנרגיות על כללים וחוקים לא כתובים, שאנחנו לא יודעים אם מי שהמציא אותם היה איש חכם או סתם שיכור ממורמר.
ואין לכם מה לשאול אותי איך חגגנו, או מה קיבלתי מתנה. אני אסתפק בלשרוד עד היארצייט הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
