דתי, אוהב כסף?
רק אצל דתיים משנוררים חתימה מהשכן העו"ד, בדיקה מהאורח הרופא, נאום מהבן-דוד הסופר והופעה מהאחיינית רויטל-ויטלזון. אף אחד הרי לא חושב שמגיע למישהו להתפרנס. רוצים כסף? קחו מהחילונים או מיהודי התפוצות. אהבת חינם. פרק שלישי ואחרון בסדרה
למשל, חברי ע' מגבעת שמואל. הבחור הינו עורך דין שקרע את עצמו בלימודים ועכשיו עובד כמו חמור במשרד. זה לא מפריע לכל שכן שבקושי מכיר אותו ורק רשום לידו בתיבת דואר, להיכנס בעשר בלילה עם חוזה ולהגיד לו: "אתה יכול רק לחתום לי על זה? אני פשוט חייב את זה למחר".
אם הוא רוצה להמשיך ולחיות בחיי הקהילה נעימים, ולהיחשב כעוזר לזולת, אסור לו לסרב. דא עקא, שע' הוא איש חרוץ ויסודי שלא שם את חתימתו על שום דבר בלי לקרוא. וכך, בעוד אשתו שטבלה הערב, בוכה במיטה, הוא יישב בסלון עד אמצע הלילה, ויחתום למשפחת לבקוביץ' על חוזה השכרת דירתה של הסבתא.
ח' היא אימו של אחד מחברינו, רופאה בכירה ומנוסה. מעולם לא ראו אותה באף חתונה או בר מצווה מגזרית. למה? כי בכל אירוע שהיא מגיעה יש מולה תור של עשרים איש, שאחרי שאמרו שלום, מקרבים אליה את הפרצוף שלהם ושואלים: "את יכולה אולי להעיף מבט למורסה שלי בעין?"
ומה עם כ' חברתי ממודיעין, ארכיטקטית מוצלחת, שבכל פעם שהיא מצליחה לצאת מוקדם מהעבודה ולטייל לגינה עם ילדתה המתוקה, חברותיה למגלצ'ה שולפות גיליונות של תוכניות ואומרות לה: "בטח לא איכפת לך רק להגיד לי מה דעתך, ואם היית משנה משהו" ולא שוכחות להביא גם מד-זווית. וחברתי הסופרת ששולחים לה במייל לעבור על 300 עמוד ולומר אם היא חושבת שזה שווה משהו?
ומ', חבר קרוב, שהתבקש לכתוב נאום בר מצווה לאחד ממשפחות היהלומנים העשירות של המגזר. אחרי טיוטות, מחיקות ועבודה של לילות, קיבל טלפון: "אהבתי את הרעיון שלך". ובזה זה נגמר.
וכל זמרי המגזר, שמקבלים הזמנות רק להופעות בהתנדבות, כי אנחנו מגזר שעוסק רק בחסד, וכי המגזר לא באמת יוציא את עצמו לשמוע מוזיקה ולשלם על זה. כלומר שלמה ארצי כן, אבל משלנו? כבר נראה אותו בחינם ביום ירושלים באחת הבמות.
ואני, שהוזמנתי ליום הולדת ה-40 של אחת מקרובות משפחה הרחוקות שלי. מוחמאת מהעובדה שלמרות שלא דיברנו מאז הברית של אחי הקטן - וגם אז לא ממש דיברנו, יותר שיחקנו בברביות - היא עדיין רוצה אותי ביום המיוחד הזה שלה. לחרדתי, כשהגעתי, חיבק אותי בעלה ואמר "מה זה בשבילך לעשות לנו פה איזה הופעה קצרה". ורק אז גיליתי שיש שם במה ומיקרופון, ושכולם מלבדי כבר בעיצומה של המנה האחרונה.
פעם סיפרו לי בדיחה על רופא ועורך דין שהגיעו לחתונה. אל הרופא באים אנשים ושואלים שאלות, והעורך דין יושב בשקט ונהנה מהאירוע. ניגש מותש הרופא לעורך הדין ושואל אותו, תגיד לי: "איך זה שאליי כולם נטפלים ואלייך לא?", עונה לו העו"ד: "גם אצלי זה היה ככה, עד שאחרי כל עצה שנתתי, למחרת שלחתי חשבונית". התרשם עמוקות הרופא והפנים. ולמחרת קיבל חשבונית.
אף אחד הרי לא חושב שמגיע למישהו להתפרנס. כסף קחו מחילונים או מיהודי התפוצות. אצלנו כולם עוזרים לכולם, ולא לשכוח בשמחה. הרי התרגלנו שהכול בחינם. רוב החתונות במגזר הן על חשבון ההורים, כולל עזרה כלכלית בשנים הראשונות.
ברור, אובייקטיבית אי אפשר ששני ילדים בני 19, אחד בצבא והשנייה התחילה אוניברסיטה + מדרשה, עם ילד וחצי, יצליחו להחזיק את עצמם לבד. וזה בסדר, וההורים שמחים נורא לעזור. הבעיה היא שהתרגלנו, ושאנחנו חושבים שככה העולם עובד. שהכל שכונה, שהכל בקומבינה. שבבר אילן, רק החילונים או מי שממש ההורים שלו לא מכירים אף אחד, מפרפרים. השאר פשוט מרימים טלפון לבת של שלמה מהמזכירות של מידענות והיא כבר תסדר לו את הכל. אימא של אבנר מרצה? יאללה כולם אצלה בקורס, קורצים ביום הראשון, נעלמים לשאר הסמסטר ובאים לבקר קצת יותר בארוחות שבת.
ואם הכל בחינם, אז גם להשתמש במקצוע של אדם צריך להיות בחינם. ברור שאם יבקשו כסף נשמח לשלם (ומיד נוציא לו שם של קמצן מתנשא), אבל אם הוא לא מבקש
כי כל אחד נלחם בשיניים כדי להתפרנס. כי כל אחד היה רוצה את הכסף שמגיע לו מהמקצוע שבו הוא טוב. במקום זה, הוא נאלץ לחוות בכל פעם מחדש את הרגע שבו פתח שקית ביסלי גריל קטנה בטיול שנתי, ובשניות נכנסו לשקית עשרות ידיים מזיעות ומלאות בגיר ממערת הקמח, וחמסו את הפינוק שאימא כל-כך רצתה שיהיה רק שלו.
נכון, בכל מקום זה ככה. אבל אני למדתי שאת השני אי אפשר לשנות, רק את עצמי. ולמדתי שלנו יש אישיו רציני עם כסף. שאנחנו מחשבים כמה כל אחד מרוויח וחושבים שזה מספיק יפה. שאנחנו בודקים כל שקל שאנחנו מוציאים, שאנחנו מזלזלים במי שחלילה נהנה מכספו.
שאנחנו חושבים שהתחילה הגאולה, אבל ההתנהלות שלנו לגמרי גלותית ופרנואידית בכל מה שקשור לכסף. זה עולם הגשמיות! ואם אלוהים לא היה רוצה בחומר, הוא היה מוריד לפה רק נשמות. ועד שלא נדע לכבד את האחר ואת הרכוש שלו, לכבד את המקצוע שלו, לתת לו מה שמגיע לו – לא נדע לכבד את עצמנו ולחיות ברוחב את חיינו.
אתם יודעים מה, אולי לא נצליח להפסיק לבקש. בואו רק נפסיק לשים אות קין על מי שאומר לנו "לא יכול" – האות מגיע לנו, לא לו.
ותודה לחברי הטוב א', שעזר לי בעריכת ובשיפצור הטור. בחינם כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
