מה שלא הולך בכוח
אולמרט עכשיו, ושרון ורבין לפניו, מואסים במאבקים אלימים, ולכן נכנעים להם. אמנון שומרון סבור שזו כנראה הדרך היחידה להתמודד איתם
אלא שמצנע לא ידע שאת לקחי הפינוי ההוא יפנימו גם אנשי הימין, אלה שבתמימותם האמינו בצורך לשמור על אחדות העם, אבל מצאו עצמם מבוזים עלידי מנהיגיו. ככה זה, גם שמאלני קיצוני מכבד את מי שנאבק על ערכיו ועל ביתו, והמתנחלים, איך לומר, נפלו בפח הפיתוי הלאומי שביקש מהם, למען צה"ל וכוחות הביטחון כמובן, לעזוב בשקט. הם עזבו ונעזבו, הושלכו לשולי המחנה, והפכו אייטם לכתבי הרווחה.
אבל המודל האמיתי שעומד היום אל מול עיני הימין האידיאולוגי בחברון ובעמונה הוא הטרור הפלשתיני. נכון, צה"ל ירה בהם, הרג, חיסל, סיכל, פוצץ, אבל בתום יום הקרב ובהגיע ערבו, המלך נפל על חרבו, או בלשונו של אהוד אולמרט, רק מלפני שבועיים: "נמאס לנו לנצח".
עם הצלחה לא מתווכחים
כזכור, בתחילה הם היו "פדאיונים", שפעלו במסגרות של "ארגוני מחבלים", שביצעו "מעשי רצח" ו"פעולות טרור". אך ככל שהתעצם הטרור וגברו הרציחות, נעשו המונחים אמפטיים יותר, והם הפכו ל"ארגונים לשחרור פלשתין", עם "מנהיגים" פלשתינים ועם "יו"ר רש"פ", שמנהלים "מאבק לעצמאות", ובינינו לבינם מתקיים "סכסוך".
באנטבה ובסבנה אמרנו שלא נכנעים לטרור, ואחר כך השתכנענו ש"רק עם אויבים עושים שלום" ופיתחנו את האקסיומה, ש"את הטרור לא ניתן לנצח באמצעים צבאיים". ואם יתמה התמה הכיצד? נשיב לו ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ו"רק חמור לא משנה את דעתו".
מרוואן ברגותי, למשל, הוא דוגמה שכדאי להתחקות אחריה. רב-מחבלים שהורשע ויושב אמנם בכלא הישראלי, אולם הודות לכך שהצליח לשמר פוטנציאל אלים, הוא זוכה למעמד
אז אם אולמרט עכשיו, ושרון ורבין לפניו, מואסים במאבקים אלימים ולכן נכנעים להם, זו כנראה הדרך היחידה להתמודד איתם. לא עוד בכי תמרורים אצל רחל אמנו, ולא תפילת נהי אצל אברהם אבינו במערת המכפלה.
ככל שתפגין אלימות קשה, חסרת מעצורים, מטורפת, כך גדלים הסיכויים שהחברה הישראלית הניהיליסטית, הדקדנטית, תתעייף מהר ותבקש לרצות אותך, להתפייס איתך, ולהיכנע לך. זו אולי דרך עקומה לנהל מדינה מודרנית, וזו אולי גם דרך חולנית לפתח חיי שותפות דמוקרטיים. אבל עם הצלחה לא מתווכחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
