על בנים ועל בנות
בנות שימו לב: גבר הוא סוג של תינוק מגודל. אל תיקחו את זה קשה, אבל אחרי החתונה המצב רק מחמיר. רויטל ויטלזון על גברים ממאדים, וגם: "זוגיות בריאה" - אין כזה דבר, סתם ביטוי
מדובר באחת מתיבות הפנדורה העתיקות ביותר בזוגיות, והיא הולכת ומחמירה אחרי שמתחתנים. מה זה להיות זוג? מה זה להיות לבד? ובעיקר מהו חופש? האם לנסוע לטיול לתקופה ארוכה ולהשאיר מאחור אישה או חברה זה לגיטימי או שמא התעללות? ולנסוע ל"חופשת סקי באירופה רק של בנים מגניבים, למרות שהקאורדינציה שלנו מסתכמת בלהתגלץ' על שקיות ניילון" זה כן בסדר? טיול פה בארץ לכמה ימים או סתם לראות את המשחק – רק עם עוד בנים, זה מתקבל? הבן אדם רוצה קצת זמן לעצמו, מה לא הגיוני בזה?
אני אגיד לכם בדיוק מה לא הגיוני. למה הוא צריך חופש מהילדים אם במילא הוא רק פוגש אותם מקולחים, שבעים וישנוניים מול "סבא טוביה – מסיבה ביער" בשעה שמונה וחצי בערב, כי רק אז הוא חוזר מהעבודה. אין לו מספיק זמן איכות עם עצמו, כשהוא יושב שותק מול הטלוויזיה ערבים שלמים? וחוץ מזה, והכי חשוב, אני לא יודעת אם אני מדגם מייצג, אבל נראה שלא מעט חברות יסכימו עם השאלה: למה לעזאזל אני לא רוצה אף פעם חופש ממנו? למה אני לא מאמינה שאני אצליח בכלל ליהנות מטיול ארוך בלעדיו?
אני מודה. אני דוגמא מעט קיצונית. אם זה היה תלוי בי, מהיום שפגשתי באהבת חיי, הייתי רוצה לתפור לו כיס גדול ולשבת בתוכו. כמו דוב קואלה (או עלוקה, איך שתרצו) הייתי רוצה לשבת לו בנשמה וללכת אתו לכל מקום. ולא שאין לי חיים, פשוט שם הייתי עושה הכל. הייתי קוראת שם ספרים, פותרת תשבצי היגיון, פולה כינים, עושה שפם בחוט, דברים שעושים. וגם אם זה מעיד על קיבעון חמור בשלב התפתחותי ברמת העובר – יכול להיות, זו אני.
יותר גרוע, אם את חושבת לעצמך: "חבל שאני לא יכולה לנסוע, אז הוא היה רואה מה זה". חמודה, הוא היה רואה סרטים. הרבה. במסך קולנוע ביתי עם החברים שלו, לא מרחם על עצמו אפילו שנייה ונהנה מכל רגע. אפילו לא נמצא בבית בערב שאמרת שתרימי טלפון מחו"ל. מקסימום, בא לקחת אותך מהשדה למרות שהיה מת שתיקחי מונית.
אבל אהובות יקרות, רק אל תגיעו למסקנה שהוא אוהב אותך פחות ממה שאת אוהבת אותו. חייבים להפנים, אנחנו שונים. בואו ניזכר בהתחלות של זוגיות, כשרק מתחילים לצאת: אחרי פגישה ראשונה ומוצלחת, את באה הביתה מרוגשת, הלב שלך דופק, את לא מצליחה לישון ולאכול. למחרת, למרות שהחלטת לשמור את זה בסוד (סמוי מן העין וכל זה), עד עשר בבוקר עוד 30 איש כבר שמעו על זה. ממך. ואז את מתחילה לחכות שיתקשר. כל היום את בודקת שאת זמינה, מתקשרת לעצמך מהטלפון בבית כדי לראות שזה אכן מצלצל ולא במקרה סלקום פשטו את הרגל, ואף אחד לא הודיע לך שניתקו אותך, והרי אין לו את הטלפון בבית, כי בניגוד למה שאת כבר רוצה עוד לא התארסתם, אמאאא.
כעבור יומיים, את סהרורית לגמרי, השיניים
אתם יוצאים עוד חודש, זוגיות חדשה ובריאה (אין דבר כזה, סתם ביטוי). ואת לא מבינה, איך השמש זורחת כבר כמה שעות והוא עוד לא מתקשר? מה קשה לבן אדם לשלוח SMS קטן של תשומת לב שיראה: גם אני חושב עלייך דבר ראשון שאני קם? בנות – הם לא! הם לא חושבים עלינו. זה רק אצלנו, רק לנו יש את הכישרון להכיל בן אדם נוסף. רק אנחנו הולכות בקניון וקונות לו חולצה כי אתמול הוא אמר שהוא חייב בגדים. רק אנחנו זוכרות תאריכים, משפטים, משאלות.
וזה יותר גרוע אחרי החתונה: רק אנחנו רוצות לישון מחובקות - הוא רוצה בצד של המיטה עם הגב אליך. רק אנחנו לא נרדמות אחרי ריב מטורף (איך אפשר להירדם עם דופק 500, וכל הראש סתום מהדמעות) - הוא כבר ישן. לפעמים תוך כדי. רק אנחנו חושבות, שהוא בטח זוכר שאמרתי לו 30 פעמים כמה אני רוצה את הבושם הזה, וליתר ביטחון שמתי לו את העלון של סופר פארם מוקף בעיגול גדול עם שילוט בלורד: "את זה" – הוא לא, הוא לא. וזה לא בגלל שהוא לא אוהב. זה בגלל שהוא אחרת.
זה לא אומר עלינו שאנחנו תלותיות. וגם לא שאנחנו לא מספיק בטוחות באהבה שלו, או שאין לנו אישיות וכו'. להיפך. חבל לי על הגברים, שחיים את רוב חייהם בהרגשה שאחריות ומחויבות = מוגבלות. אני חיה בחופש. בתוך האהבה שלי אני בחופש. ואם מישהו שמע על מנשא למבוגרים – שיודיע לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
