טבילה נוסח ספרד
רק סיטואציה אחת יכולה לעורר אצל דורית גרייבר געגועים למקווה השכונתי, והיא טבילה במקווה בחו"ל
(הקוראת רויטל מגיבה בטוקבק לביקורת מקוואות).
חוקי מרפי לא פוסחים על הטובלות במקווה. אחד מהם, יבטיח תמיד שליל המקווה שלך יחול במהלך חופשתכם הקצרה בתאילנד, או בסופשבוע רומנטי בפריז. מרפי הלז יהפוך יום שלם של חופש למרוץ אינטנסיבי אחר מעיין, מפל או בריכה, ואת תצטרכי לכלול בתחנות התרבות שלך, מלבד ביקור באייפל, או במקדש הבודהא המוזהב, פגישה אישית מאוד עם בלנית הקהילה או שחייה לילית עם חבורת מקומיים. רק אז, תזכרי בערגה וגעגועים במקווה השכונתי שלך בארץ.
אחרי השמצות רבות של מקוואות ארצנו, והתפעלות מלווה במבטים מצועפים מהמקוואות שמעבר לגבול, נדרשתי לסוגיה האם יש ממש בהילת הקסם האופפת את אותם המקוואות. וכך שלחתי את עצמי לבדוק את המצב באחת הערים האירופאיות היפות, ברצלונה.
כ-6,000 יהודים גרים בברצלונה, העיר השנייה בגודלה בספרד. חלקם משתייך לקהילה האורתודוכסית, חלקם לקהילה הרפורמית וחלקם לקהילת חב"ד. בשיחת טלפון קבעתי עם שרה, הבלנית היחידה במקווה היחיד בברצלונה, להיפגש בכניסה לבניין הקהילה. שם, תחת גג אחד שוכנים שני בתי כנסת (ספרדי ואשכנזי), אולם אירועים, מקווה, מרכז תרבות ומשרדים. המרכזים היהודיים קלים לזיהוי כיוון שהם בדרך כלל מאובטחים בהיקף דומה לשגרירות האמריקנית בעיראק.
שרה הובילה אותי במסדרונות הבניין. עברנו ליד חבורת מתפללי ערבית, חצינו אולם שאירח פעילות סוערת של צעירי הקהילה, ולבסוף ירדנו במדרגות לולייניות שהובילו אל דלת המקווה.
בחדר הגדול שבו מתכוננים לפני הטבילה ולאחריה, היו ספסל עץ ארוך, מראות ענק על שתי קירות, ושני חדרי מקלחת צרים וקטנים. לא היו שם סבונים ריחניים ותאורה
כששרה התיישבה על הספסל להמתין לי, הבנתי שפה אין פרטיות ופעמון בקיר, אלא השגחה צמודה, מאוד. וכך בעודי מסתרקת ומצחצחת שיניים זכיתי לקבל סקירה מקיפה על מצב הקהילה היהודית בברצלונה. (הולכת ודועכת, רובם מגיעים לבית הכנסת רק בחגים).
למרות ההשגחה הצמודה, הצלחתי, תוך שימוש במיטב הטכניקות האקרובטיות שלמדתי במחנות בני עקיבא, להיות מוכנה במהירות. שרה הובילה אותי אל חדר המקווה. המים שחוממו מראש, והפעם רק עבורי, היו נקיים וצלולים. הבלנית עצמה לא חקרה אותי, לא הכבידה בשאלות ונתנה תחושה נעימה מאוד, אך למרות זאת גרמה לי הפגישה האישית עם הבלנית להתגעגע למקוואות העמוסים בארץ, סרט נע של עשרות נשים טובלות.
כמובן שישנם מקוואות ספא מפוארים בחו"ל, העונים על חלומה של כל אישה, אבל בהחלט ניתן לומר כי פני המקווה כפני הקהילה. מצבו של המקווה קשור לגודלה, אמידותה ודתיותם של חבריה, ועד כמה הם מעוניינים להשקיע ולפנק את נשותיהם הטובלות.
אולי מקוואות ארצנו קצת פחות מתקדמים, העיצוב רחוק מלהזכיר ספא וקרוב יותר לאמבטיות מהאייטיז, אבל יש לנו את החופש לבחור כל פעם מחדש באיזה מקווה להשתכשך החודש - בשכונתי הקטן, בחדש שבמרכז העיר או באנונימיות גמורה בעיר הסמוכה. לנסוע לצימר בצפון ולסופשבוע באילת, בידיעה שקטה שגם שם תחכה לנו בריכת כלור קטנה.
ועוד משהו. בארץ, הבילוי החודשי הזה לא עושה לנו חור בכיס בצורת 15 יורו לטבילה (כ-85 שקל).
נא להמתין לטעינת התגובות
