 |
/images/archive/gallery/278/090.jpg
צילום הדמיה: יהונתן שאול  |
|
|
| ידעו על ההתעללות בילד ושתקו |
|
| בן 7 עבר התעללות מינית בהסעה לבי"ס. המערכת ידעה והסתירה. כעת תובעים ההורים 2.5 מיליון שקל |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
דורית גבאי
14/6/2005 7:12 |
|
|
|
|
|
|
|
הטרגדיה של תומר (שם בדוי) אירעה לפני שנתיים וחצי, כשהיה ילד קטן, בן שבע וחצי, תלמיד כיתה א'. במהלך נסיעה לבית הספר, בהסעה מאורגנת מטעם העירייה, הוא הותקף מינית בידי נער בן 13 שהצמיד סכין לצווארו.
נהג ההסעה לא עשה דבר, והתלמידים האחרים לא דיווחו על ההתעללות. בניגוד לנוהלי משרד החינוך, בהסעה לא נכח מלווה מטעם העירייה. תומר דיווח על התקיפה למורה המחנכת מיד כאשר הגיע לבית הספר, אולם ההנהלה החליטה שלא לומר להוריו דבר. יתרה מזאת, היא לא עשתה דבר כדי שתומר והנער התוקף לא יעלו על אותה הסעה.
וכך, בוקר אחר בוקר, עלה תומר על האוטובוס בחרדה גדולה. הימים נקפו, ומצבו הנפשי של תומר הלך והידרדר. אלא שגם אז גילה הממסד אטימות יוצאת דופן. המורה המחנכת, זו ששמעה על התקיפה מיד לאחר התרחשותה, התקשרה להוריו מדי ערב כדי לדווח כי הילד "מפריע בכיתה", ולדרוש "עונש חינוכי". כל זאת, מבלי
לספר להורים ולו בחצי מילה על הטרגדיה שאירעה לבנם.
בינתיים, הוסיף מצבו של תומר להחמיר, והוא הוצא בכוח מבית הוריו לאבחון במוסד לבני נוער. בשלב מסוים אף נכתבה המלצה לאשפז את הילד בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. למרבה המזל, הצליחו הוריו להשאירו בבית.
רק שלושה חודשים וחצי לאחר התקיפה המינית סיפר תומר להוריו על המקרה ששינה את חייו. עכשיו הם תובעים פיצויים בסך 2.5 מיליוני שקלים ממשרד החינוך, הנהלת בית הספר, העירייה, הנער התוקף וחברת ההסעות, בגין הנזק העצום שנגרם לבנם. כתב התביעה הוגש באחרונה לבית משפט השלום, באמצעות עורכת הדין רונלי שקד, ממשרד עורכי הדין בני ואופיר כץ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אני אשמור עליך"
|
|
|
 |
|
|
|
"היה לי ילד מלא שמחת חיים, מאושר, פרח", סיפר אביו של תומר למעריב, "אבל משרד החינוך רמס את הבן שלי. האירוע הזה היכה במשפחה שלי כמו מחלת סרטן שמתפשטת עוד ועוד בגוף, והורגת אותך לאט לאט, בייסורים, ואין תרופה, ואין סיכוי להשתקם. הבן שלי נהרס לגמרי".
כתב התביעה מגולל את התנהלותו האטומה של הממסד החינוכי. התנהלות שהחלה ביום שבו עלה תומר על האוטובוס בדרך לבית הספר.
באותה תקופה למד תומר, שאובחן כילד היפראקטיבי, בכיתה מיוחדת בבית ספר רגיל. גם לבית הספר נהג לנסוע בהסעה מיוחדת לילדים במצבו. באחד הימים, ניגש אל תומר בן השבע נער בן 13, הצמיד סכין לצווארו ודרש ממנו לבצע בו מין אוראלי. "אם תעשה את זה", הבטיח התוקף, "מעכשיו תהיה מוגן בהסעה. אני אשמור עליך".
תומר הדף את הנער התוקף, אבל זה גרר אותו למושב האחורי באוטובוס. הנער הפשיל את מכנסיו של תומר, וביצע את זממו. לאחר מכן, הטיל את מימיו על גופו של הילד המבועת. "הילדים בהסעה ראו וצחקו", סיפר אביו של תומר, "וכל זה תחת עינו הפקוחה של הנהג".
בארבעת החודשים שלאחר האירוע, נאלץ תומר לעלות בכל יום לאוטובוס שבו נסע תוקפו, כשהוא אחוז חרדה. יש לציין, כי גם לאחר שהוגשה התלונה למשטרה לא הועמד הנער התוקף לדין, כיוון שעל פי חוק לא ניתן להגיש כתב אישום נגד מי שגילו קטן מ-14.
עם זאת, במהלך תחקור בתחנת המשטרה, נשאל תומר אם הוריו אלימים כלפיו. תומר סיפר לחוקרים כי אביו אחז בעבר בחוזקה בידו, וההורים זומנו לחקירה. גם החוקרים לא טרחו לעדכן את ההורים המבולבלים במה שקרה לבנם.
"מעולם לא הרמתי יד על ילדיי", סיפר האב בכאב, "אני מתקשה להבין עד היום איך אני ואשתי נחקרנו על לא עוול בכפינו, ומצד שני איש לא חקר את הנהלת בית הספר על כך שאפשרה לבן שלי להמשיך לנסוע עם הנער התוקף, על זה שהסתירו מאיתנו מידע חשוב, שלא דאגו לטפל בבן שלנו כמו שצריך".
אביו של תומר היה בעבר נרקומן, אך בשמונה השנים שחלפו מאז גמילתו, הוא ידוע כמי שסייע לנרקומנים רבים לסלול את דרכם לחיים חדשים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיוטים וחרדות
|
|
|
|
|
|
|
ובינתיים, הלך מצבו של תומר והידרדר. "באותה תקופה הוא התחיל לסבול מסיוטים בלילה", שיחזר אביו, "היו לו התקפי חרדה גדולים. הוא סירב לצאת בבוקר לבית הספר והיו לו התפרצויות אלימות קשות כלפי כולם. ניסינו לדבר איתו, לברר אם קרה משהו, אבל הוא לא סיפר כלום. חשבנו שההיפראקטיביות שלו היא הסיבה להתנהגות שלו".
באותה תקופה החלה המחנכת של תומר להתקשר להורים לעתים תכופות. "היא התלוננה שתומר מפריע בכיתה ושהוא לא לומד", סיפר האב, "היא לחצה עלינו חזק מאוד לתת לו'ענישה חינוכית', כדבריה . אני מתקשה להבין את גודל האטימות: היא הרי ידעה מה קרה, אבל ברוב חוצפתה הסתירה את זה מאיתנו, ודרשה שנעניש אותו. אני פשוט אוכל את הלב, כי קיבלתי את ההמלצה של המחנכת, והענשתי את הבן שלי בתקופה הכי קשה בחייו. מעלתי באמון שהבן שלי נתן בי. אסרתי עליו לראות טלוויזיה ולבלות עם חברים בכל פעם שהמורה התלוננה, וזה הרי קרה מדי ערב".
האב הוסיף: "אני כועס על עצמי גם כי בעבר התקשרתי למנהל בית הספר והתרעתי על אלימות בהסעות כלפי הבן שלי. אמרתי לו שוב ושוב: 'תעשה סדר. למה אתה מחכה? שיקרה משהו?' והוא לא עשה כלום".
רק כעבור שלושה חודשים וחצי, חשף תומר את הטראומה שעבר בפני הוריו, כשהוא בוכה בכי תמרורים. "היינו המומים", סיפר האב, "תומר אמר שהוא מרגיש אשם במה שקרה לו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מחיר כבד"
|
|
|
|
|
|
|
ההורים פנו להנהלת בית הספר כשבפיהם שאלות קשות מאוד. בית הספר כינס ישיבה מיוחדת בנוכחות המנהל, המחנכת, היועצת, נציגי אגף הרווחה של העירייה, השירות הפסיכולוגי, פקידת סעד ועובדת סוציאלית. בידיעתם, הקליט האב את השיחה. במהלך הפגישה הודה מנהל בית הספר כי היה מודע לאלימות בהסעות, ואף אמר לאביו של תומר: "אין לי צל של ספק שיש כל הצדקה לכעס שלך".
בהמשך הפגישה הודתה מחנכת הכיתה: "לתומר קשה מאוד. התחושה היתה שהוא חוזר לחוויה ושהוא זקוק באופן מיידי לאיזשהו מישהו מקצועי בתחום הזה של התעללות מינית, שידבר איתו. שיהיה לידו. המימיקה של הגוף שלו היתה מאוד בולטת בעניין מצוקה".
האב הקשה שוב: "ואיפה היה נהג האוטובוס? ואיפה היו המלוות של ההסעה?" והצוות החינוכי השיב: "תניח לזה. אנחנו לא אומרים לך אל תבדוק, אל תברר את השאלות. אתה עושה כאבא מסור את כל מה שאתה צריך לעשות".
האב , שנדהם לשמוע כי בנו עדיין נוסע עם הנער התוקף, דרש להפריד ביניהם מיד. תשובתו של מנהל בית הספר, חודשים ארוכים לאחר האירוע, היתה: "אנחנו עובדים על זה - להפריד ביניהם". כשביקש האב לדעת איזה טיפול מקצועי ניתן לבנו, נאמר לו כי בנו אמנם זקוק לטיפול דחוף, אך "הבירוקרטיה קשה".
במקביל , ניחתה על תומר מכה נוספת. בניגוד לרצונם של הוריו, הועבר תומר למרכז חירום לנוער לצורך אבחון נפשי. הוא שהה במקום במשך חמישה חודשים. בכתב התביעה נטען כי התרופות הפסיכיאטריות והרחקתו מבית הוריו החמירו את מצבו הנפשי של הילד. מאבחניו של תומר המליצו לאשפז את הילד בבית חולים פסיכיאטרי, אבל ההורים פתחו במלחמה עיקשת - ובסופה הוחזר הביתה. עם זאת, נאלץ תומר לעזוב את בית הספר שבו למד ולעבור לבית ספר לחינוך מיוחד.
"הבן שלי שילם מחיר כבד מאוד", סיפר האב בזעם, "הנער התוקף נשאר בבית הספר, אבל הבן שלי הורחק מבית הוריו, נקבעו לו אחוזי נכות נפשית, והוא נאלץ לעבור לבית ספר מיוחד. כל זה בזמן שאף אחד לא מוצא לנכון לחקור את האשמים העיקריים בפרשה: משרד החינוך, אגף הרווחה, העובדות הסוציאליות, השירות הפסיכולוגי. איפה הם היו כשהבן שלי היה זקוק לעזרה? כשהמשפחה שלי התפרקה?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"טיפול רשלני"
|
|
|
|
|
|
|
בכתב התביעה נטען: "הטיפול באירוע ובתומר היה רשלני. תומר הוזנח לאנחות. הנתבעים חשפו את תומר לסכנות, חרדות, פחדים, לאחר שאפשרו לו להמשיך לנסוע באותה הסעה יחד עם הנער התוקף. במעשה זה גרמו הנתבעים להשפלתו ורמיסת כבודו של תומר, עצמו עיניים על מנת לטייח את הפרשה ולהסתירה מהוריו. דווקא במקום שבו אמור תומר להרגיש מוגן, התרשלו הנתבעים בפיקוח עליו, במהלך ההסעה לבית הספר, למרות שמדובר בילדים בעלי קשיי חינוך".
עוד טוענים ההורים, כי הנתבעים מנעו מבנם טיפול מקצועי והולם, ובכך טרפדו את שיקומו. המשפחה שלנו נהרסה", אמר האב בכאב, "חרב עלינו עולמנו. היום אנחנו מנסים לשקם את עצמנו, אבל הנזק בלתי הפיך. תחושות האשמה שלי קשות: איך לא ידעתי על מה שקרה לבן שלי? למה לא הקמתי קול צעקה כשמנהל בית הספר לא טיפל בתופעת האלימות בהסעה לבית הספר, למרות שדיווחתי לו על כך הרבה פעמים? אם הייתי צועק, אולי הייתי מונע את מה שקרה לבן שלי".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "תגובתנו למקרה תובא במסגרת כתב ההגנה שיוגש לבית המשפט".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
