 |
/images/archive/gallery/127/862.jpg האדם החושב לדעות
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| ד"ר דב חנין על המאבק לצדק סביבתי, שהוא גם מאבק על פני החברה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע מוגש לכנסת מסמך חסר תקדים. קואליציה של יותר מ30- ארגונים סביבתיים הכינה דוח מקיף על (אי) הצדק הסביבתי בישראל. לכמה מהקוראים זה יהיה אולי חידוש, אבל צדק סביבתי הולך והופך לעניינה המרכזי של התנועה הסביבתית בארץ.
הרעיון הוא פשוט: כולנו נפגעים מההרס הסביבתי, אבל תמיד יש מי שנפגע יותר: מזיהום אוויר נפגעים יותר זקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות במפרץ חיפה והבדואים ליד מפגעי התעשיות בנגב. מזיהום המים נפגע פחות מי שיכול להרשות לעצמו לקנות מים מינרליים.
המרחב הציבורי של כולנו הוא קטן וצפוף, כי צפונית לבאר-שבע ישראל צפופה פי שניים מהולנד. לכל ישראלי יש השנה 30 מילימטר של חוף רחצה ציבורי מוכרז. ולכן, בשבתות ובחגים, הישראלים כל-כך צפופים בפארקים, בחורשות וגם בחופים. אבל מי שיש לו מרחב פרטי גדול - צריך פחות את המרחב הציבורי. ובעזרת "קצת" כסף ניתן לבלות בחגים בחופי הריביירה, או בפארק נפלא באפריקה, כפי שאמר בשנה האחרונה שר בממשלת ישראל.
אותו שר גם ידע להשיב לשאלה על אלה שאינם יכולים להרשות
לעצמם נסיעות כאלה כדרך שגרה: "בשביל זה יש טלוויזיה." אכן, בחופים ובפארקים בארץ מצטופפים קודם-כל אלה שחו"ל אינו כה זמין להם.
ולכן כולם נפגעים, אבל יש מי שנפגע יותר. ויש גם מי שמרוויח. התנועה הסביבתית נפרדה מהנאיביות: אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות שברגע שנגלה אותה, כולם יבינו והיא מייד תתוקן. אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים נוצרים כתוצאה מאינטרסים. להקטין פליטות זיהום אוויר ומים עולה הרבה כסף, ולכן המזהם מרוויח. יש מי שמרוויח מייצור מטיל-ברומיד הפוגע בשכבת האוזון, ויהיה מי שירוויח מהקמת תחנת כוח פחמית חדשה. המרחב הציבורי שלנו מצטמצם, כי יזמי הקרקעות מרוויחים מהפיכתו לנדל"ן, בעזרת מקורביהם במערכת השלטון. כדי להסיר את האיומים על הסביבה - צריך להתמודד עם אינטרסים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אובדן התמימות
|
|
|
 |
|
|
|
התנועה הסביבתית נפרדת כך גם מהתמימות האפוליטית שאפיינה אותה בעבר. פוליטיקה היא האופן של ניהול הדמוקרטיה. ודמוקרטיה היא גם כלי סביבתי - ככל שאנשים יודעים יותר, הם יכולים יותר להשתתף בתהליך. וככל שהם משתתפים יותר - הם יכולים להשפיע יותר. הם יכולים להגן טוב יותר על עצמם ועל הסביבה שלהם. לכן איננו מצטרפים לגל של האכזבה מהדמוקרטיה. התרופה לחוליים של הדמוקרטיה אינה פחות דמוקרטיה, אלא יותר דמוקרטיה.
לדמוקרטיה שלנו אכן יש חוליים קשים. גם בתחום הסביבתי אנחנו חשים בכך היטב: עסקנות קטנה, היעדר עקרונות, ערבוב בין הון לשלטון - באמירה אחת: פוליטיקה מושחתת. מהביקורת על הפוליטיקה הזו אסור להיפרד. אבל החלופה לפוליטיקה מושחתת איננה התנתקות מפוליטיקה, אלא פוליטיקה אחרת.
השופט האמריקני המנוח ברנדייס אמר, שאתה יכול שתהיה לך דמוקרטיה פוליטית ואתה יכול גם שיהיה לך ריכוז של העושר בידי מעטים - אבל לא ייתכן ששניהם יהיו יחד. וכשאנחנו רואים את הלחצים של בעלי האינטרסים הנדל"ניים על גופי התכנון - להפשיר קרקעות חקלאיות, להקים עוד ועוד יישובים בארץ כל-כך קטנה וצפופה - אנחנו מבינים עד כמה הוא צדק.
המאבק על צדק סביבתי הוא מאבק על החברה ועל הדמוקרטיה. הוא מחבר את פעילי הסביבה עם המקופחים בחברה, עם הפריפריה, עם המיעוט הלאומי הערבי. זהו מאבקם של אלה שלא ויתרו על החלום, שלא קל להגשימו, על מקום שטוב לחיות בו. הדרך אינה פשוטה. חיבור הכוחות הסביבתי-חברתי הוא התחלת ההליכה בה.
ד"ר דב חנין הוא יו"ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
